בתימ"ש/שאלת סיווג החלטה בבקשה לפטור מאגרה/עליון

עובדות וטענות: ההליכים דנן, נבדלים זה מזה באופיים הדיוני, אף על פי כן, בכל ההליכים מתעוררת שאלת דרך התקיפה של החלטת בית המשפט (שופט או רשם) בעניין פטור מאגרה. דרך התקיפה נגזרת מן השאלה האם תסווג ההחלטה, לעניין זה, כ"פסק דין" או שמא כ"החלטה אחרת". מקובל לומר, כי ככל שקיימת מחלוקת בעניין עצם החיוב באגרה או בעניין גובהה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה - שהינו, דרך כלל, התובע - לבין המדינה. אכן, אגרת בית המשפט נגבית בגין שירות המסופק על ידי המדינה באמצעות מערכת בתי המשפט, וכספי האגרה נכנסים לקופתה. ממילא היא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה מאי תשלום האגרה הקבועה על פי דין. אף על פי כן, דבר החקיקה העיקרי המסדיר את סוגית החבות בתשלום אגרות - תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות), אינו מחייב את צירופה של המדינה להליך כל אימת שנדון עניין הקשור בתשלום האגרה. צירופה של המדינה להליך רצוי, למצער, במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני או שאלה שעשויה להיות בעלת השלכות רחבות על גבייתן של אגרות משפט. יוצא אם כן, כי קיימים שלושה גורמים שונים אשר עשויים לבקש להשיג על החלטה בבקשה לפטור מאגרה: המדינה, התובע (מבקש הפטור) והנתבע. מטבע הדברים, עשוי התובע להשיג על החלטה הדוחה את בקשתו לפטור מאגרה, ואילו המדינה והנתבע עשויים להשיג על החלטה הנעתרת לבקשה. יוער, כי זכותה של המדינה להשיג על ההחלטה קיימת בין אם רואים בה בעלת דין פורמלית לעניין הליך הביניים באשר לאגרה, ובין אם אינה מהווה בעלת דין כאמור, מאחר וההחלטה בסוגית האגרה מכריעה בזכויותיה. יצוין, כי קיימים מקרים בהם המדינה הינה אף נתבעת במסגרת ההליך העיקרי. וכן, כי על פי הדין פטורה המדינה מחובת תשלום האגרה (תקנה 19(1) לתקנות האגרות). על רקע דברים אלו, יש לדון בסוגית סיווגה הראוי של החלטה מן הסוג בו עסקינן.

דיון משפטי: כב' הש' א' גרוניס: המפתח לעריכתו של סיווג החלטה שיפוטית מצוי במישור הדיוני. השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא - לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי". נתון נוסף אשר משפיע על אופן ההשגה על החלטה שיפוטית הינו זהותו של הגורם השיפוטי אשר הכריע בבקשה. כפי שעולה מן ההליכים דנן, במקרים מסוימים מוכרעת בקשה לפטור מאגרה ע"י רשם, ואילו במקרים אחרים מטופלת היא ע"י שופט. כאשר ניתנת החלטה מסוימת ע"י רשם, הרי שאם תסווג היא כ"החלטה אחרת", תהא ההשגה עליה על דרך הגשת ערעור בזכות לבית המשפט שבו מכהן הרשם (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לעומת זאת, אם היא תסווג כ"פסק דין", תתבצע תקיפתה באמצעות הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיף 96(א)). שונה הדין בכל הנוגע להחלטתו של שופט. סיווג החלטה שכזו כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(א) ו-52(א)). כמו כן, אם בעל דין אינו משיג על "החלטה אחרת", בין אם ניתנה ע"י שופט ובין אם ע"י רשם, בסמוך לאחר נתינתה, זכאי הוא לערער עליה, בזכות, עם מתן פסק הדין בתובענה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כאמור, ישנם שלושה גורמים אשר עשויים לבקש להשיג על החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה: המדינה, התובע והנתבע. ביחס למדינה, סיווגה של ההחלטה לעניין אופן ההשגה אינו מעורר קושי מיוחד. עניינה של המדינה בתובענה (בהנחה שאינה נתבעת במסגרתה), מוגבל אך לאותו מקטע של ההליך העוסק בסוגית האגרה. מתן החלטה בבקשת הפטור מאגרה מסיימת את ההליך ומכריעה סופית בשאלת זכותה לכספי האגרה וביחס למדינה ה"תיק" בנושא האגרה נסגר. על פי המבחנים המקובלים לסיווגן של החלטות יש לקבוע, איפוא, כי בכל הנוגע למדינה מהווה החלטה בבקשה לפטור מאגרה משום "פסק דין", אשר ההשגה עליו מוגשת לערכאת ערעור, בזכות, בסמוך לאחר נתינתו. ביחס לתובע ולנתבע עניין זה אינו כה פשוט. לשיטתה של המדינה, הליך זה הינו הליך טפל או צדדי, המנותק במידה רבה מן התובענה העיקרית. זאת, בין היתר, מאחר שהוא מכריע בזכויותיה של המדינה, שכלל אינה צד להליך העיקרי. מאחר וההחלטה בעניין מסיימת את ההליך האמור ומכריעה סופית בזכויותיהם של הצדדים בסוגית האגרה, הרי שיש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע. אכן, עמדה זו עמדה אפשרית היא. עם זאת, העמדה האחרת, לפיה ראוי לסווג את ההחלטה בה עסקינן כ"החלטה אחרת", אפשרית אף היא. ואם כך, מבחינתם של התובע ושל הנתבע אין בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה כדי לסיים את ההליך העיקרי. דומה, כי בהכרעה בין שתי הגישות הנזכרות ראוי ליתן משקל ממשי לשיקולי מדיניות בעלי אופי מעשי. בהקשר זה ניתן למנות שני שיקולים מרכזיים. האחד, עוסק בהשפעת סיווגה של ההחלטה על יעילותם של הליכי ההשגה. זאת, על רקע העומס הרב המוטל על בתי המשפט והיותו של הזמן השיפוטי המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. השיקול האחר, עניינו השפעת הסיווג על מידת פשטותם ובהירותם של הכללים בעניין אופן ההשגה על החלטה כאמור. שיקול זה נובע מן השאיפה כי הכללים הדיוניים יהיו "ידידותיים למשתמש" ככל הניתן, באופן שבעלי הדין יוכלו להתמצא בהם בקלות יחסית. תוצאתה של החלופה הראשונה תהא, כי החלטה כאמור תסווג כ"פסק דין" ביחס לכל שלושת הגורמים אשר עשויים לבקש להשיג עליה וכך אף תיווצר סימטריה לעניין אופן ההשגה ביחס לכל בעלי הדין. יוצא איפוא, כי חלופה זו אכן "ידידותית למשתמש", היינו - היא מגשימה במידה רבה את השאיפה לפשטות ולבהירות של כללים דיוניים. עם זאת, אין היא עולה בקנה אחד עם שיקול המדיניות השני, שעניינו יעילותם של הליכי ההשגה. קביעה לפיה החלטה בבקשה לפטור מאגרה מהווה "פסק דין" אף ביחס לתובע ולנתבע תוביל לכך, שהשגה על החלטה כאמור תוגש לערכאת הערעור בזכות ובסמוך לאחר מתן ההחלטה. זאת, בין אם ניתנה ההחלטה ע"י רשם ובין אם ע"י שופט ומכאן שכל השגה של תובע או של נתבע על החלטה בבקשה לפטור מאגרה תידון בפני שלושה שופטים של ביהמ"ש המחוזי או של ביהמ"ש העליון (בדומה להשגה של המדינה). ברי, כי תוצאה זו אינה יעילה כלל ועיקר. בהקשר זה יש לזכור, כי המחלוקת בסוגיית האגרה הינה מחלוקת צדדית, הנעדרת זיקה ישירה להליך העיקרי. עוד יש להביא בחשבון, כי בכל שנה מוגשות השגות רבות מצידם של תובעים ושל נתבעים על החלטות בבקשות לפטור מאגרה. החלופה השנייה, הינה סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה כ"החלטה אחרת" לגבי התובע ולגבי הנתבע. חלופה זו יוצרת פיצול בין סיווגה של ההחלטה בנוגע למדינה ("פסק דין"), לבין סיווגה ביחס לתובע ולנתבע ("החלטה אחרת"). מכאן, שכאשר ידחה ביהמ"ש בקשה לפטור מאגרה, יוכל התובע להשיג על ההחלטה בדרך שמשיגים על "החלטה אחרת"; ואילו כאשר ייעתר ביהמ"ש לבקשה, תוכל המדינה לתקוף את ההחלטה בדרך שתוקפים "פסק דין", בעוד שהנתבע יוכל להשיג עליה באופן שבו משיגים על "החלטה אחרת". פיצול שכזה, אינו מקדם את השאיפה ליצירת כללים בהירים וידידותיים, ועל כן ככלל, אין הוא רצוי. יחד עם זאת, דומה כי השלכותיו של הפיצול בענייננו על מידת בהירותם של הכללים, אינה כה בעייתית. הטעם לכך הוא, שעל פי חלופה זו תסווג החלטה בבקשה לפטור מאגרה באותו אופן הן ביחס לתובע והן ביחס לנתבע. כלומר, דרך תקיפתה של ההחלטה תהא זהה ללא קשר לשאלה באיזה צד של המתרס מצוי בעל הדין. פרקליטיהם של תובעים ושל נתבעים ידעו כי אם הם מעוניינים לתקוף החלטה בעניין אגרה, הרי לעולם מדובר ב"החלטה אחרת", על כל המשתמע מכך לגבי דרך התקיפה, למעט ביחס למדינה אשר לגביה תסווג היא כ"פסק דין". חלופה זו אף מתיישבת היטב עם השיקול שעניינו יעילות. בשני המקרים - תובע ונתבע - תידון ההשגה על ידי דן יחיד ואין בחלופה זו כדי לשנות מן המסקנה לפיה השגתה של המדינה על החלטה כאמור תוגש לערכאת הערעור בזכות, ותידון בפני מותב של שלושה שופטים. יש גם לזכור, כי בחלק מהליכי האגרה המדינה כלל אינה מעורבת וכי חלק נכבד מההשגות על החלטות בענייני אגרה מוגשות ע"י התובע או ע"י הנתבע, ולא ע"י המדינה. ביהמ"ש סבור כי שיקולי המדיניות הנזכרים, מובילים לכלל מסקנה לפיה ראוי להעדיף את החלופה השנייה. משמע, ככל שנוגע הדבר לתובע ולנתבע, יש לסווג החלטה בבקשה למתן פטור מאגרה כ"החלטה אחרת". כן הוא מציין, כי אין באימוצה של חלופה זו כדי להותיר תובע המבקש להשיג על החלטה הדוחה בקשה לפטור מאגרה, וידיו על ראשו. אם החליט בעניינו רשם, פתוחה בפניו הדרך להגשת ערעור בזכות לבית המשפט בו מכהן הרשם. ואם שופט הכריע בעניין, יכול התובע לבקש מערכאת הערעור רשות לערער בסמוך לאחר מתן ההחלטה. כמובן, שהתובע רשאי לערער על ההחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין. באותם מקרים בהם המדינה נוטלת חלק פעיל בדיון לעניין האגרה, עלולה האבחנה בינה לבין התובע והנתבע להוביל, לעתים, למצבים מוזרים. כך, במקרה שבו המדינה והנתבע יבקשו שניהם להשיג על החלטת רשם הנעתרת לבקשתו של התובע לפטור מאגרה, הרי שהראשונה תגיש ערעור בזכות לערכאת הערעור, ואילו האחרון יגיש ערעור בזכות לבית המשפט בו מכהן הרשם. כך ייצא, שתוגשנה שתי השגות על אותה החלטה לערכאות שונות. במצב עניינים זה ראוי כי הטיפול בערעורו של הנתבע יושהה, וכי זכויות הצדדים כולם יוכרעו ע"י ערכאת הערעור במסגרת ערעורה של המדינה. קושי נוסף עשוי להתעורר בסיטואציה בה התובע או הנתבע תוקפים את ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה במסגרת הערעור על פסק הדין. מאחר שמעורבותה של המדינה הסתיימה עם מתן ההחלטה, הרי שלא תהא לה אפשרות מעשית לדעת על דבר סיומו של ההליך העיקרי והגשת הערעור האמור. במצב מעין זה, מחויב בעל הדין המערער לצרף את המדינה כמשיבה לערעור. אם אין הוא עושה כן, נדרשת ערכאת הערעור להורות על צירופה של המדינה כמשיבה (תקנה 425 לתקסד"א). כן נקבע, כי אמנם עסקינן בשאלת סיווגה של החלטה בבקשה לפטור מאגרה, אולם ההכרעה בעניין חלה אף לגבי החלטות אחרות בענייני אגרה, כגון החלטה המכריעה בסוגית שיעורה הנכון של האגרה על פי תקנות האגרות. עם זאת, החלטה המקבלת בקשה למחיקה מחמת תשלום אגרה בלתי מספקת (תקנה 100(4) לתקסד"א ואף תקנה 100(3)), מהווה "פסק דין" ביחס לתובע ולנתבע, באשר היא מסיימת את ההליך העיקרי ביניהם. כמו כן, קיימים כמובן מקרים שבהם המדינה הינה נתבעת (לבדה או יחד עם נתבעים אחרים) בתובענה. או אז, במסגרת הליך האגרה חובשת המדינה שני "כובעים": האחד, היותה הגורם הזכאי לקבלת כספי האגרה, והשני, היותה נתבעת. בניגוד לאמור, הרי במקרים מעין אלה לא ניתן לומר כי החלטת האגרה מסיימת את עניינה של המדינה בהליך. זאת, מאחר שמכוח כובעה כנתבעת, ממשיכה היא ליטול חלק בהליך העיקרי. יש לקבוע אם כן, כי כאשר המדינה נתבעת במסגרת ההליך העיקרי, תסווג החלטה מן הסוג בו עסקינן כ"החלטה אחרת" אף ביחס אליה. לסיום, על אף שהסמכות להכריע בבקשות בענייני אגרה נתונה הן לרשמים והן לשופטים, הרי שככלל ראוי כי בקשות כאמור יידונו בפני רשמים. זאת ועוד, כאשר מוכרעת בקשה בענייני אגרה על ידי רשם שהינו בעל מינוי כשופט בפועל של אותה ערכאה, הרי שבהיעדר סיבה מיוחדת עליו להכריע בעניין ב"כובעו" כרשם. אשר על כן, החלטה בבקשה לפטור מאגרה תיחשב כ"פסק דין" ביחס למדינה וכ"החלטה אחרת" ביחס לתובע ולנתבע. מאחר שבכל ההליכים דנן, הגורמים המשיגים על ההחלטה הינם התובעים או הנתבעים, הרי שאופן ההשגה הנכון הינו זה החל ביחס להחלטות המסווגות כ"החלטה אחרת" ובהתאם לכך יש להחליט בעניינם.