דירה עם מרפסת
צילום: איציק יצחקי

מכרו את דירתם לאחרים - הרוכש הקודם תבע ודרש פיצויים; האם קיבל?

לטענת הנתבעים, זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים בטל, לאחר שהתובע לא השיג אישור למשכנתה במסגרת הזמן שנקבעה בו. התובע טען שקיבל את הסכמתם לארכה של שבועיים, שבה עמד. השופטת קיבלה את גירסת הנתבעים
עוזי גרסטמן | (3)

בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת דחה באחרונה תביעה בדרישה לקבלת פיצויים עקב הפרת זיכרון דברים למכירת דירה. בזיכרון הדברים נקבע כי תוקפו מותנה בכך שהרוכש יקבל אישור עקרוני למשכנתה בתוך עשרה ימים. הרוכש טען שבפועל פרק הזמן לצורך קבלת האישור הוארך בשבועיים, כך שהוא עמד בתנאי זה, אך השופטת הבכירה נבילה דלה מוסא התרשמה שהשינוי בוצע באופן חד צדדי, וללא הסכמת המוכרים - כך שהוא, ועמו זיכרון הדברים, היו חסרי תוקף משפטי.

התובע, שעמד להתחתן, היה מעוניין לרכוש עבורו ועבור אשתו לעתיד דירת מגורים. בשלב מסוים הוא איתר את דירת הנתבעים שממוקמת בנוף הגליל, וביולי 2021 חתמו הצדדים על זיכרון דברים שלפיו התובע ירכוש אותה תמורת כ-1.5 מיליון שקל. זיכרון הדברים הותנה בכך שהרוכש יקבל אישור משכנתה עקרוני מהבנק לא יאוחר מעשרה ימי עסקים ממועד החתימה.

עשרת הימים חלפו והרוכש עדיין לא קיבל את האישור המיוחל. בנסיבות אלה, ופחות מחודש אחרי חתימת זיכרון הדברים, חתמו הנתבעים על הסכם למכירת דירתם לצד שלישי במחיר הנמוך ב-30 אלף שקל מזה שסוכם עם התובע. מכאן התביעה שהוגשה לבית המשפט באוקטובר 2021.

לטענת הרוכש, פרק הזמן לקבלת האישור העקרוני למשכנתה, הלכה למעשה, הוארך בין הצדדים ל-14 ימי עסקים, כשביום האחרון הוא קיבל אותו - ומשכך עמד בתנאי זיכרון הדברים. אלא שלתדהמתו, עוד באותו היום הוא גילה כי הנתבעים הפרו את זיכרון הדברים ומכרו את הדירה למישהו אחר. לדברי התובע, עקב ההפרה הוא זכאי לפיצוי מוסכם בסך 125.2 אלף שקל, וכן ל-10,000 שקל נוספים בשל עוגמת נפש.

מנגד, טענו המוכרים כי הארכת פרק הזמן שניתן לצורך קבלת האישור למשכנתה בוצעה באופן חד צדדי וללא הסכמתם, כך שהיא אינה מחייבת אותם. מכיוון שאין מחלוקת סביב העובדה שלרוכש לא אושרה משכנתה בתוך עשרה ימים ממועד חתימת זיכרון הדברים, אמרו הנתבעים, הרי שהוא בטל - והם היו רשאים למכור את הדירה למישהו אחר.

השופטת דלה מוסא קבעה כי ממסכת הראיות עולה כי השינוי במספר הימים לצורך קבלת האישור למשכנתה, כתנאי לתוקפו של זיכרון הדברים, בוצע שלא בהסכמת המוכרים. כך, מעיון בזיכרון הדברים עלה כי ליד השינוי בנוגע לזמן קבלת האישור למשכנתה התנוססה חתימת הרוכש בלבד. השופטת הדגישה כי מדובר בשינוי לטובת הרוכש, שלפי ההיגיון היה צריך להיות מלווה בחתימותיהם של המוכרים, כאשר "משאין ליד אותו שינוי ביחס למספר ימי העסקים חתימת הנתבעים, יש בכך כדי לערער את גירסת התובע, שלפיה הנתבעים הסכימו לאותם שינויים".

בתוך כך, השופטת קיבלה יותר את טענות המוכרים, שסיפרו כי חתמו על זיכרון הדברים לפני הרוכש באופן שאפשר לו לבצע בהמשך שינויים חד-צדדים, לעומת הרוכש שסיפר כי חתם על השינויים בפניהם. עדות המוכר כי בזמן אמת התלונן בפני המתווך על השינויים שביצע הרוכש בזיכרון הדברים ללא ידיעתו או הסכמתו, וכי בשום שלב הוא לא הסכים להארכת פרק הזמן הנדרש לקבלת אישור למשכנתה בארבעה ימי עסקים – הותירו על השופטת דלה מוסא רושם אמין.

קיראו עוד ב"משפט"

בנוסף, היא התרשמה כי המוכרים לא פעלו בחוסר תום לב כדי להתנער מהעסקה, בפרט כשבסופו של יום מכרו את דירתם במחיר שנמוך בעשרות אלפי שקלים מזה שסוכם עם התובע בזכרון הדברים.

לפיכך, משאין מחלוקת סביב העובדה כי הרוכש קיבל אישור למשכנתה בחלוף עשרת הימים שהוסכמו – קבעה השופטת כי פג תוקפו של זיכרון הדברים, וממילא הנתבעים היו משוחררים ממנו והיו רשאים למכור את הדירה שלהם לאנשים אחרים. לאור זאת, היא דחתה את התביעה, ללא צו להוצאות משפט.

זכרון דברים לרכישת דירה הוא מסמך שבו מצהירים שני צדדים של עסקה על הפרטים של עסקה כפי שסוכמו על ידם, מתוך כוונה להשלים את מה שנכתב בהמשך בצורה של חוזה מפורט ומסודר לרכישת הנכס. לרוב כולל זיכרון הדברים את הפרטים המהותיים בלבד, כגון מיקום הנכס, גודלו, המחיר שהוסכם בין הצדדים ומועדי התשלום עבורו והמסירה שלו. במקרים רבים נוהגים הצדדים לקחת מהאינטרנט נוסח סטנדרטי של מסמך זכרון דברים, ובמקרים אחרים הם מסתפקים ברישום התנאים בעצמם. שתי הדרכים עשויות להיחשב, מאוחר יותר, תקפות באותה מידה.

התוקף המשפטי של מסמך זיכרון דברים לדירה נתון לפרשנות, וזו הסיבה לכך שהשימוש בו הוא דבר בעייתי. מצד אחד, יש מקרים שבהם תיחשב החתימה על מסמך שכזה התקדמות טבעית בתהליך של הרכישה של הנכס ובמשא ומתן שמנהלים הצדדים - ושום דבר מעבר לכך. מצד שני, יש מקרים שבהם הוא ייחשב חוזה מחייב לכל דבר, שלא מאפשר לאף אחד משני הצדדים לחזור בו מביצוע העסקה.

תגובות לכתבה(3):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 3.
    צודק צדק תרדוף היה צריך לקבל קנס ולפצות את המוכרים (ל"ת)
    דוד 13/04/2024 07:40
    הגב לתגובה זו
  • 2.
    [email protected] 11/04/2024 05:59
    הגב לתגובה זו
    לא חשוב מה תיטענו,השופט היושב על התיק,הוא הקובע.מיקרה דומה יש לי,אני נגד 2 שופטים ו 7 עוכרי דין.זו מערכת החוק והסדר בבתי המישפט למישפחה,הדואגים שהעינינים ידונו בדלתיים סגורות !! דרשתי לפתוח דלתות,השופו"אתה מאיים עלי ?,לא,פשוט קיבלתי עצה מישפטית מחברי,שופט בית מישפט עליון בדימוס שהסביר שזו זכותי לדרוש,והשופט חייב לענות לפי עיניין..
  • 1.
    חי 10/04/2024 07:18
    הגב לתגובה זו
    הפעם השופט עשה צדק !
ירושה (דאלי)ירושה (דאלי)

צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

אב משותק, צוואה דרמטית ובן אחד שמקבל את הכל: בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ביטל צוואה שנחתמה כמה שבועות לפני פטירת האיש, וקבע כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על אדם חולה וסיעודי, תוך נישול אשתו ויתר ילדיו

עוזי גרסטמן |

מעטים הם המקרים שבהם מסמך בן עמודים ספורים מצליח לטלטל משפחה שלמה, אבל זה בדיוק מה שעשתה צוואה אחת שנחתמה בסוף חייו של אב לשמונה ילדים. צוואה קצרה, שנחתמה ימים ספורים לאחר אשפוז ממושך ובשעה שמצבו הרפואי של המצווה היה קשה ביותר, קבעה כי בן אחד בלבד יירש את כל רכושו. אשתו, אם ילדיו, שהיתה נשואה לו קרוב ל-50 שנה וטיפלה בו במסירות, מצאה את עצמה מודרת לחלוטין. כך גם שבעת ילדיהם הנוספים. שנים לאחר מכן, ולאחר הליך משפטי ארוך, קבע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כי הצוואה מבוטלת.

בפסק דין מפורט ומנומק, שניתן על ידי השופט אורן אליעז, נקבע כי לא רק שנפל פגם חמור בהליך קיום הצוואה, אלא שהוכח כי הצוואה עצמה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד הבן שזכה בה. השופט אף לא הסתיר את חוסר האמון שחש כלפי גרסתו של אותו בן, שלפיה אביו - שהיה באותו הזמן משותק בחצי גופו, סיעודי, חלש ומרותק ברוב שעות היום למיטתו - הגיע בכוחות עצמו למשרד עורכי הדין כדי לחתום על הצוואה שלו.

המנוח, כך עולה מהראיות, נפגע בתאונה קשה ב-2013, ומאז היה מרותק לכסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות קשות. מסמכים רפואיים, ובייחוד דו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי, תיארו אדם שזקוק לעזרה כמעט בכל פעולה יומיומית: קימה, רחצה, אכילה, שימוש בשירותים ועוד. בדו"ח נכתב כי המנוח “חלש מאוד, אפיסת כוחות, משותק ומרותק למיטה”, וכי אינו מסוגל להזעיק עזרה אם ייקלע לסכנה.

למרות זאת, טען הבן כי האב הגיע לבדו, בכסא הגלגלים החשמלי שלו, למשרד עורך הדין ששבו נערכה הצוואה. לדבריו, הצוואה אף נחתמה בחצר המשרד, משום שלא ניתן היה להכניס את הכסא פנימה. הטענה הזו עוררה ספק כבד אצל בית המשפט. “קשה לקבל את תיאור העובדות אותו מציע המשיב”, כתב השופט בהחלטתו, והוסיף כי לא ברור כיצד אדם שמתקשה לקום ממיטתו, שאינו יוצא מביתו ואף נזקק לכך שרופא משפחה יגיע אליו - חוצה לבדו רחובות וכבישים ומגיע למשרד של עורך הדין.

מדוע נדרש הסכם מתנה אם ממילא הבן קיבל את כל הרכוש

שלושה ימים בלבד לאחר חתימת הצוואה, חתם המנוח גם על מסמכים נוספים, שלפיהם הוא מעביר במתנה את זכויותיו בדירה לבן ולרעייתו. גם הפעולה הזו עוררה תהיות: מדוע נדרש הסכם מתנה, אם ממילא נערכה צוואה שמקנה לבן את כל הרכוש? ומדוע בצוואה הבן הוא היורש היחיד, ואילו בהסכם המתנה מצורפת גם רעייתו? השאלות האלה, ציין בית המשפט בפסק הדין שפורסם, נותרו ללא מענה.

אתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלםאתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלם

מהפכה בפרסומות, נזיפה בביהמ"ש: ליברה תשלם 100 אלף שקל

תאונת דרכים פשוטה נהפכה למאבק משפטי ממושך, לאחר שחברת הביטוח סירבה לשלם פיצוי וטענה למרמה. השופט גיא אבנון דחה את הטענות של ליברה אחת לאחת, מתח ביקורת חריפה על התנהלות החברה וקבע כי נוהלה "הגנת סרק". התוצאה: פיצויים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין גבוהים - ובית משפט שלא חסך מלים

עוזי גרסטמן |


בכביש 44, בסמוך לצומת פיקוד העורף, אירעה בשעת אחר צהריים שגרתית תאונת דרכים מהסוג שאמור להסתיים במהירות: פגיעה מאחור, אחריות ברורה, נזק לרכב ופנייה לחברת הביטוח. אלא שמבחינת שרה ג'נשווילי, בעלת הרכב שנפגע, האירוע הזה היה רק תחילתו של מסע ארוך ומעיק, שבסופו מצאה את עצמה מתדיינת בבית משפט מול חברת ביטוח גדולה, שמצדה עשתה כל שביכולתה כדי לא לשלם. בפסק דין חריג באורכו ובחריפותו, קבע שופט בית משפט השלום בנתניה, גיא אבנון, כי חברת הביטוח ליברה ניהלה הגנת סרק, פגעה גם במבוטח שלה וגם בנפגעת, וחייב אותה בכ-100 אלף שקל פיצויים והוצאות. כבר בפתח פסק הדין הבהיר השופט את עמדתו, כשכתב כי מדובר ב"אחד מאותם מקרים מקוממים".

הרקע להליך פשוט לכאורה. ב-18 בספטמבר 2024, בשעה 15:00 בערך, נהג בנה של התובעת ברכבה, ופנה ימינה בצומת מצליח. מאחוריו נסע רכב אחר, שנהגו לא שמר מרחק ופגע ברכב מאחור. אין מחלוקת על עצם התאונה, אין מחלוקת על האחריות, וגם לא על זהות הנהג הפוגע. הנתבע עצמו, אברהם אבירן אטיאס, הודה באחריות כבר בכתב ההגנה והבהיר כי האחריות לפיצוי מוטלת על חברת הביטוח שלו, ליברה חברה לביטוח.

אלא ששם, בנקודה שבה רוב תיקי הרכב מסתיימים, בחרה ליברה לסטות מהמסלול המוכר. במקום לשלם את הנזק לצד השלישי, היא טענה כי אין כיסוי ביטוחי כלל. לטענתה, הנהג המבוטח מסר לה מידע כוזב, שיבש חקירה, לא שיתף פעולה, ואולי אף מדובר בתאונה שמעולם לא התרחשה. בכתב ההגנה נכתב, במלים שלא הותירו מקום לספק, כי, "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח".

הטענות האלה, שייחסו למעשה מרמה ברף פלילי, עמדו בלב ההליך. אלא שככל שהמשפט התקדם, כך התברר עד כמה הן נשענות על יסודות רעועים. דו"ח החקירה שעליו ביקשה ליברה להתבסס הוסתר תחילה, לאחר מכן התעכב, ולבסוף כלל לא הובא כראיה. השופט אבנון נדרש שוב ושוב להתנהלות החברה כבר בשלבים המקדמיים, והבהיר בהחלטותיו כי אין הצדקה לעיכוב גילוי המסמכים. באחת ההחלטות הוא כתב כי "לא שוכנעתי כי חשיפתו של הדו"ח תפגע בהגנתה של ליברה, לבטח אין בה כדי לסכל את חשיפת האמת".

התנהלות מעוררת קושי של ליברה

גם לאחר שהדו"ח נחשף, המשיכה ליברה לנהל קו לוחמני. היא הגישה בקשות חריגות לצווים נגד התובעת והמבוטח שלה, לרבות דרישה לקבלת פירוט שיחות טלפון, איכוני סלולר ואיתור כלי הרכב - חודש לפני התאונה וחודש אחריה. הבקשות נדחו, והשופט קבע כי מדובר בצווים "גורפים באורח קיצוני", שפגיעתם בפרטיות גבוהה והם לא מבוססים על תשתית ראייתית כלשהי. הוא אף תהה על עיתוי הגשתם, בסמוך מאוד למועד הדיון, וציין כי ההתנהלות מעוררת קושי.