בית המשפט
צילום: Pixbay

אחרי כמה ניסיונות: משפחה ממזרח ירושלים תקבל אזרחות ישראלית

?האב דובר עברית רהוטה ועובד בחברת השקעות ברמת גן, והאם בוגרת תיכון ישראלי. הם הגישו בקשה ראשונה בנושא ב-2021, אך מאז סורבו כמה פעמים, עד שהמחוזי בירושלים קיבל את עתירתם: השופטת קבעה כי מאז ומתמיד הם חיים בישראל, וכי הם עומדים ביתר דרישות נוהל ההתאזרחות
עוזי גרסטמן | (5)

השופטת תמר בר-אשר מבית המשפט המחוזי בירושלים קיבלה באחרונה עתירה של תושבי מזרח העיר לקבלת אזרחות. העותרים הם זוג כבני 30 וילדיהם, בני 8 ו-3. ארבעתם נולדו וחיו כל חייהם בישראל במעמד של תושבי קבע. אב המשפחה הוא דובר עברית רהוטה, יש לו תעודת בגרות ישראלית והוא עובד בחברה לייעוץ השקעות ברמת גן. האם גם היא בוגרת תיכון בירושלים, אך מידת השליטה שלה בעברית מצומצמת. בנם לומד בבית ספר בעיר ובתם הפעוטה עדיין בבית.

 

ב-2021 הגישה המשפחה בקשה להתאזרחות, שסורבה. ערר פנימי שהגישה המשפחה לרשות האוכלוסין נדחה גם הוא. הסירוב נומק אז על ידי הצהרת העותרים שלפיה הם גרו באותה העת בשכונה בירושלים, בדירה אחת שבה גרו גם הורי האב, משפחת אחיו (הורים ושני ילדים) וכן אחותו.

 

רשות האוכלוסין לא האמינה להם, מכיוון שצריכת המים והחשמל בדירה לא תאמה שימוש סביר של 11 נפשות, ומצבה הכלכלי הטוב לכאורה של המשפחה לא הצדיק מגורים בדירה כה צפופה ועמוסה. בהחלטתה נכתב עוד כי עלו סתירות בגרסאות של העותרים בנוגע למגורים בדירה, וכי הם לא ידעו למסור שמות של השכנים שלהם שם. בנוסף, צוין בהחלטה כי האם לא יודעת עברית ברמה שנדרשת בחוק האזרחות, וניתן משקל לכך שיש בבעלות משפחת האב נכס גדול עם שלוש דירות שנמצא מחוץ לשטחי ישראל.

 

בעתירה מינהלית שהגישו בני הזוג נגד ההחלטה, התברר כי העותרים עברו לגור בדירה שכורה אחרת באותה שכונה בבירה. בית המשפט קבע אז כי המסמכים והראיונות של העותרים אמנם מעוררים סימני שאלה, אבל מנגד לקשיים יש ראיות כבדות משקל, שמבססות את טענתם כי מרכז חייהם נמצא בישראל. זאת, בפרט בהינתן העובדה שאין ראיות לכך שהם גרים מחוץ לשטח ישראל. על רקע זה, אפשר להם בית המשפט להביא את עניינם לבדיקה מחודשת, אבל באוגוסט 2023 הם שוב נדחו, ושוב עתרו לבית המשפט באמצעות עורכות הדין נחמה עובדיה ועלוה קולן.

 

רשות האוכלוסין, שיוצגה באמצעות עו"ד אלישבע אמיתי-באוור, טענה כי העותרים לא ביססו את טענתם למגורים גם בדירה החדשה, שכן לא הציגו חשבונות מים וחשמל ואינם מכירים את השכנים. בנוסף, בנם לומד בבית ספר שאינו קרוב לשם, ובני המשפחה מטופלים בקופות חולים באזור אחר בעיר. כמו כן, הרשות חזרה על הטענה שלה, שלפיה יש נכס בבעלות המשפחה שנמצא מחוץ לשטח ישראל, ושהאשה לא יודעת עברית ברמה הנדרשת.

 

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

ביחס לנכס שמחוץ לשטח ישראל, העותרים טענו כי הוא שייך לדוד של האב ולא להם, ושאין מקום להכשיל את בקשתם בגלל נכס שהם לא גרים בו. בנוגע למקום מגוריהם, הם טענו כי הציגו חוזה שכירות, תצהיר של בעלת הדירה, אישור לגבי מיקומו ותמונות. הם הסבירו כי מדובר בשכונה חדשה, כך שעדיין לא הותקנו לדירתם שעוני חשמל ומים ולא נגבית מהם ארנונה, ולכן הם לא יכולים להציג עדיין חשבונות. עוד ציינו בני הזוג כי אינם מכירים את רוב השכנים מכיוון שלא כל הדירות בבניין מאוכלסות.

 

השופטת בר-אשר קבעה כי מהראיות עולה בבירור שמאז ומתמיד העותרים חיים בישראל ומנהלים את חייהם בירושלים. לנוכח העובדה שהם עומדים ביתר דרישות נוהל ההתאזרחות, כמו מקום העבודה ומוסדות החינוך, השופטת הגיעה למסקנה כי הוכח שמרכז חייהם נמצא בישראל. בהמשך לכך, היא ציינה כי אחד התנאים הוא שהמבקש "יודע ידיעת-מה את השפה העברית", כך שידיעתה המצומצמת של האם את השפה מספיקה.

קיראו עוד ב"משפט"

 

לסיום, היא הדגישה כי אמנם בית המשפט ממעט להתערב בשיקול הדעת הרחב של הרשות, אבל במקרה זה, חרף התהיות שניתן להעלות בעניין סביבת מגוריהם, לא היה מקום להטיל ספק בכך שמרכז חייהם הוא בישראל. לפיכך היא קיבלה את העתירה, וקבעה כי תינתן לעותרים אזרחות. הרשות חויבה בהוצאות המשפט של העותרים בסכום של 8,000 שקל.

 

בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות, תושבי קבע שלא נשלל מעמדם כתושבי קבע רשאים להגיש בקשה להתאזרחות. הבקשה תוגש לרשות האוכלוסין וההגירה הקרובה למקום המגורים. ההתאזרחות כרוכה בידיעת מה של השפה העברית ובהצהרת אמונים למדינת ישראל.

 

מי שזכאים להגיש בקשה הם תושבי קבע שעומדים בכל תנאים הבאים: נמצאים בישראל בעת הגשת הבקשה; שהו בישראל בלפחות שלוש מבין חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה; זכאים לשבת בישראל ישיבת קבע; המבקשים השתקעו בישראל או מתכוונים להשתקע בה. יודעים ידיעת מה את השפה העברית (למעט מבקשים מעל גיל 60 שפטורים מדרישה זו); ויתרו בטופס הבקשה על האזרחות האחרת שברשותם, כולל ילדיהם הקטינים (במידה שהם מחזיקים באזרחות זרה), אלא אם אושר להם פטור מכך; והיעדר מניעה פלילית או ביטחונית להתאזרחות.

 

תגובות לכתבה(5):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    מדינה בהתאבדות (ל"ת)
    ארי 25/05/2024 00:02
    הגב לתגובה זו
  • 3.
    מזרח תיכון חדש ישן מ 24/05/2024 19:12
    הגב לתגובה זו
    גוף סרטני.
  • 2.
    פיטר 24/05/2024 19:09
    הגב לתגובה זו
    מצפה מהרשויות להגיש ערעור לעליון
  • 1.
    זכות השיבה בדלת האחורית ! (ל"ת)
    אלי 24/05/2024 18:48
    הגב לתגובה זו
  • מיואש למדי 26/05/2024 14:09
    הגב לתגובה זו
    ה"שמאל" מעוניין בשתי מדינות לשני עמים. ה"ימין" עושה הכל כדי לקדם מדינה אחת שאינה דמוקרטית או בטיחותית. אם היו מקשיבים לקול ההגיון שמשום מה מכונה כאן "שמאל", השכונות במזרח ירושלים לא היו נחשבות חלק מישראל ומקרים כאלה לא היו עולים בכלל לדיון.
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

הודעה בסמארטפון צילום: ביזפורטלהודעה בסמארטפון צילום: ביזפורטל

בית המשפט דחה בקשה להשיב סמארטפון שנלקח בחקירה

בקשתו של עלאא עוויסאת לקבל בחזרה את הטלפון הנייד שנתפס בחקירתו נדחתה, לאחר שסירב למסור את הסיסמה. אף שהחקירה הסתיימה והוגש כתב אישום, קבע בית המשפט כי פוטנציאל ראייתי ממשי עדיין קיים, וכי ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לפרוץ את המכשיר. בפסק הדין הובהר שסירוב החשוד למסור את הקוד משליך על מאזן השיקולים, וכי אין מדובר במקרה שבו "ייצא חוטא נשכר"

עוזי גרסטמן |


ברגעים שאחרי סיום החקירה, כשכתב האישום כבר הוגש וההמתנה למשפט החליפה את החשש של ימי המעצר, עלאא עוויסאת ביקש להשיב לעצמו לפחות דבר אחד: את הטלפון הנייד שלו. זה אותו מכשיר שנלקח ממנו עם מעצרו, ושלטענתו אין עוד צורך חקירתי. בעיני המבקש, הדלת שנסגרה עם סיום החקירה היתה אמורה להחזיר אליו את קניינו, אבל בית משפט השלום בירושלים סבר אחרת, ובפסק דין מפורט קבע כי בשלב זה לא יוחזר המכשיר.

הסיפור המשפטי הזה נוגע למפגש הטעון שבין זכותו הקניינית של אדם לבין כוחן של רשויות החקירה להחזיק בחפציו לצורכי ראיות. במקרה הזה, אותו טלפון נייד, שהוא חפץ יומיומי לכאורה, נהפך למוקד סכסוך בעל חשיבות משפטית ועקרונית. עוויסאת, שנעצר בחשד להסעת מספר רב של תושבים זרים ללא אישורי כניסה לישראל (שוהים בלתי חוקיים) - חלק מפרשה רחבה יותר, כך לפי המדינה - מצא את עצמו מבקש לשים סוף לחלק שבו המכשיר שלו מוחזק על ידי המשטרה. אלא שהסיסמה, שלא נמסרה, נהפכה לגורם מכריע בהחלטה שלא להחזירו.

בית המשפט מתאר כבר בפתח החלטתו את נקודת המחלוקת המרכזית: "המשיבה לא הצליחה לחדור לטלפון של המבקש, מאחר שהוא סירב למסור את סיסמת הכניסה למכשיר". עוויסאת טען כי החקירה בעניינו הסתיימה, כתב אישום כבר הוגש ולא קיים עוד צורך בחומר המצוי במכשיר. בנוסף, הוא ציין כי המדינה לא ביקשה לחלט את הטלפון וגם לא ביקשה להאריך את ההחזקה שבו מעבר לתקופת 30 הימים שמותרת לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. לטענתו, לאחר שנכשלו כל ניסיונות הפריצה, זכותו הקניינית גוברת.

פוטנציאל ראייתי ממשי במידע שבטלפון

אלא שהמדינה הציגה תמונה שונה. בתגובתה לבית המשפט היא טענה כי מדובר בפרשה רחבה שבה מעורבים גורמים נוספים שעדיין לא נתפסו, וכי ישנו פוטנציאל ראייתי ממשי במידע המצוי בטלפון. אלא שהגישה אליו נחסמה בשל סירובו של עוויסאת לחשוף את הקוד. המדינה לא התכחשה לכך שהסירוב מקשה על החיפוש במכשיר, אך הודתה כי ההתפתחות הטכנולוגית המהירה עשויה לאפשר בעתיד את הפריצה. בית המשפט ציין כי "ייתכן שבעוד זמן מה תחול התפתחות טכנולוגית שתאפשר זאת".

כאן נכנס השופט אופיר טישלר לבחינה מדוקדקת של כלל השיקולים. מצד אחד, זכותו של עוויסאת לקבל את רכושו בחזרה, והעובדה שמכשיר טלפון נייד נהפך בשנים האחרונות לחפץ אישי מרכזי, שאובדן השליטה בו פוגע באופן ממשי בחיי היומיום. מצד אחר, האפשרות ששמירתו בידי המדינה תוביל בעתיד לחשיפת ראיות משמעותיות הנוגעות הן לעוויסאת והן לאחרים. בית המשפט הדגיש כי "במידע האצור בטלפון הנייד, המוחזק בידי המשטרה, טמון פוטנציאל ראייתי ממשי". עוד הוא הוסיף בהכרעתו כי מסירת המכשיר לידי המבקש "עלולה להביא להעלמת ראיות".