בית המשפט
צילום: Pixbay

אחרי כמה ניסיונות: משפחה ממזרח ירושלים תקבל אזרחות ישראלית

?האב דובר עברית רהוטה ועובד בחברת השקעות ברמת גן, והאם בוגרת תיכון ישראלי. הם הגישו בקשה ראשונה בנושא ב-2021, אך מאז סורבו כמה פעמים, עד שהמחוזי בירושלים קיבל את עתירתם: השופטת קבעה כי מאז ומתמיד הם חיים בישראל, וכי הם עומדים ביתר דרישות נוהל ההתאזרחות
עוזי גרסטמן | (5)

השופטת תמר בר-אשר מבית המשפט המחוזי בירושלים קיבלה באחרונה עתירה של תושבי מזרח העיר לקבלת אזרחות. העותרים הם זוג כבני 30 וילדיהם, בני 8 ו-3. ארבעתם נולדו וחיו כל חייהם בישראל במעמד של תושבי קבע. אב המשפחה הוא דובר עברית רהוטה, יש לו תעודת בגרות ישראלית והוא עובד בחברה לייעוץ השקעות ברמת גן. האם גם היא בוגרת תיכון בירושלים, אך מידת השליטה שלה בעברית מצומצמת. בנם לומד בבית ספר בעיר ובתם הפעוטה עדיין בבית.

 

ב-2021 הגישה המשפחה בקשה להתאזרחות, שסורבה. ערר פנימי שהגישה המשפחה לרשות האוכלוסין נדחה גם הוא. הסירוב נומק אז על ידי הצהרת העותרים שלפיה הם גרו באותה העת בשכונה בירושלים, בדירה אחת שבה גרו גם הורי האב, משפחת אחיו (הורים ושני ילדים) וכן אחותו.

 

רשות האוכלוסין לא האמינה להם, מכיוון שצריכת המים והחשמל בדירה לא תאמה שימוש סביר של 11 נפשות, ומצבה הכלכלי הטוב לכאורה של המשפחה לא הצדיק מגורים בדירה כה צפופה ועמוסה. בהחלטתה נכתב עוד כי עלו סתירות בגרסאות של העותרים בנוגע למגורים בדירה, וכי הם לא ידעו למסור שמות של השכנים שלהם שם. בנוסף, צוין בהחלטה כי האם לא יודעת עברית ברמה שנדרשת בחוק האזרחות, וניתן משקל לכך שיש בבעלות משפחת האב נכס גדול עם שלוש דירות שנמצא מחוץ לשטחי ישראל.

 

בעתירה מינהלית שהגישו בני הזוג נגד ההחלטה, התברר כי העותרים עברו לגור בדירה שכורה אחרת באותה שכונה בבירה. בית המשפט קבע אז כי המסמכים והראיונות של העותרים אמנם מעוררים סימני שאלה, אבל מנגד לקשיים יש ראיות כבדות משקל, שמבססות את טענתם כי מרכז חייהם נמצא בישראל. זאת, בפרט בהינתן העובדה שאין ראיות לכך שהם גרים מחוץ לשטח ישראל. על רקע זה, אפשר להם בית המשפט להביא את עניינם לבדיקה מחודשת, אבל באוגוסט 2023 הם שוב נדחו, ושוב עתרו לבית המשפט באמצעות עורכות הדין נחמה עובדיה ועלוה קולן.

 

רשות האוכלוסין, שיוצגה באמצעות עו"ד אלישבע אמיתי-באוור, טענה כי העותרים לא ביססו את טענתם למגורים גם בדירה החדשה, שכן לא הציגו חשבונות מים וחשמל ואינם מכירים את השכנים. בנוסף, בנם לומד בבית ספר שאינו קרוב לשם, ובני המשפחה מטופלים בקופות חולים באזור אחר בעיר. כמו כן, הרשות חזרה על הטענה שלה, שלפיה יש נכס בבעלות המשפחה שנמצא מחוץ לשטח ישראל, ושהאשה לא יודעת עברית ברמה הנדרשת.

 

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

ביחס לנכס שמחוץ לשטח ישראל, העותרים טענו כי הוא שייך לדוד של האב ולא להם, ושאין מקום להכשיל את בקשתם בגלל נכס שהם לא גרים בו. בנוגע למקום מגוריהם, הם טענו כי הציגו חוזה שכירות, תצהיר של בעלת הדירה, אישור לגבי מיקומו ותמונות. הם הסבירו כי מדובר בשכונה חדשה, כך שעדיין לא הותקנו לדירתם שעוני חשמל ומים ולא נגבית מהם ארנונה, ולכן הם לא יכולים להציג עדיין חשבונות. עוד ציינו בני הזוג כי אינם מכירים את רוב השכנים מכיוון שלא כל הדירות בבניין מאוכלסות.

 

השופטת בר-אשר קבעה כי מהראיות עולה בבירור שמאז ומתמיד העותרים חיים בישראל ומנהלים את חייהם בירושלים. לנוכח העובדה שהם עומדים ביתר דרישות נוהל ההתאזרחות, כמו מקום העבודה ומוסדות החינוך, השופטת הגיעה למסקנה כי הוכח שמרכז חייהם נמצא בישראל. בהמשך לכך, היא ציינה כי אחד התנאים הוא שהמבקש "יודע ידיעת-מה את השפה העברית", כך שידיעתה המצומצמת של האם את השפה מספיקה.

קיראו עוד ב"משפט"

 

לסיום, היא הדגישה כי אמנם בית המשפט ממעט להתערב בשיקול הדעת הרחב של הרשות, אבל במקרה זה, חרף התהיות שניתן להעלות בעניין סביבת מגוריהם, לא היה מקום להטיל ספק בכך שמרכז חייהם הוא בישראל. לפיכך היא קיבלה את העתירה, וקבעה כי תינתן לעותרים אזרחות. הרשות חויבה בהוצאות המשפט של העותרים בסכום של 8,000 שקל.

 

בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות, תושבי קבע שלא נשלל מעמדם כתושבי קבע רשאים להגיש בקשה להתאזרחות. הבקשה תוגש לרשות האוכלוסין וההגירה הקרובה למקום המגורים. ההתאזרחות כרוכה בידיעת מה של השפה העברית ובהצהרת אמונים למדינת ישראל.

 

מי שזכאים להגיש בקשה הם תושבי קבע שעומדים בכל תנאים הבאים: נמצאים בישראל בעת הגשת הבקשה; שהו בישראל בלפחות שלוש מבין חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה; זכאים לשבת בישראל ישיבת קבע; המבקשים השתקעו בישראל או מתכוונים להשתקע בה. יודעים ידיעת מה את השפה העברית (למעט מבקשים מעל גיל 60 שפטורים מדרישה זו); ויתרו בטופס הבקשה על האזרחות האחרת שברשותם, כולל ילדיהם הקטינים (במידה שהם מחזיקים באזרחות זרה), אלא אם אושר להם פטור מכך; והיעדר מניעה פלילית או ביטחונית להתאזרחות.

 

תגובות לכתבה(5):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    מדינה בהתאבדות (ל"ת)
    ארי 25/05/2024 00:02
    הגב לתגובה זו
  • 3.
    מזרח תיכון חדש ישן מ 24/05/2024 19:12
    הגב לתגובה זו
    גוף סרטני.
  • 2.
    פיטר 24/05/2024 19:09
    הגב לתגובה זו
    מצפה מהרשויות להגיש ערעור לעליון
  • 1.
    זכות השיבה בדלת האחורית ! (ל"ת)
    אלי 24/05/2024 18:48
    הגב לתגובה זו
  • מיואש למדי 26/05/2024 14:09
    הגב לתגובה זו
    ה"שמאל" מעוניין בשתי מדינות לשני עמים. ה"ימין" עושה הכל כדי לקדם מדינה אחת שאינה דמוקרטית או בטיחותית. אם היו מקשיבים לקול ההגיון שמשום מה מכונה כאן "שמאל", השכונות במזרח ירושלים לא היו נחשבות חלק מישראל ומקרים כאלה לא היו עולים בכלל לדיון.
אמבולנס פיגוע
צילום: לילך צור

הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה

השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית: רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל

עוזי גרסטמן |

הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.

על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".

העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.

העובד הנוסף לא הובא לעדות

אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.

בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".