מחזה האבסורד הפדופילי

בימים האחרונים היינו עדים למה שנראה כעוד חידוש בסדרות ה"ריאליטי" בטלוויזיה. ערוץ מסחרי מאתר חשודים בעבירות פדופיליה שנקשרו באמצעות רשת האינטרנט. באותו מחזה אבסורד השוטרים שיחקו תפקיד שולי יחסית, כמעט ניצבים. חשיפת עבירות בזמן אמת, במסגרת המרוץ לרייטינג, עטויה בפרסומת מסחרית ושידורי חסות של המדיה הטלוויזיונית על שלוחותיה האינטרנטיות.

באינטרנט, שמשנה את עולמנו במהירות ובצורה ניכרת, טמון פוטנציאל חיובי ענק. יש בו גם צדדים אפלים וקשים, אחד מהם הוא הפדופיליה. בתופעה מכוערת זו נכללים שני מרכיבים השלובים זה בזה. האחד מתרכז ביצירה, אחסון והפצה של תכנים פדופילים. השני קשור לניצול האינטרנט ליצירת קשרים ממשיים בין פדופילים, לקורבנותיהם הפוטנציאליים, רכי השנים. בד"כ המרכיב הראשון מניע את משנהו.

ברעה החולה מטפלים בכל העולם גם באמצעות חוקים. אלה האחרונים התאימו עצמם להתפתחות הטכנולוגית. לא חסרים, אף לא בארצנו, תשתיות לטיפול משפטי בעבריינים בתחום זה. ב-2002 נקבע בארץ תקדים ראשון של מעצר בגין הפצת חומר פדופילי ברשת. כתר הראשונים המפוקפק שיך לסרגיי לבנטיס. שנתיים לאחר מכן יושם סעיף בחוק שאוסר החזקת חומר תועבה מסוג זה, גם ללא קשר ליצירתו או הפצתו. הפעם היה חלוץ המועמדים לדין בקטגוריה זו, האזרח עמי כהן.

בעולם הרחב מנסים שיטות שונות בהתמודדות עם הבעיה. בארה"ב קיים מאגר פדופילים ופרטיהם, הפתוח לציבור כולו. באנגליה מנסים לרכז המידע אודות הפדופילים, כתובות הדוא"ל והכינויים בהם הם עושים שימוש ולהביאו לידיעת הגולשים. באוסטרליה שמים כעת דגש על הסברה. אולם מעבר לכל הפעולות הללו, ההתמודדות העיקרית הנה באמצעות זרועות החוק. המשטרה היא זו שצריכה לאתר את העבריינים ולהביאם לדין. או אולי לפני הכל, להרתיע את כל מי שמחשבה שלילית עולה בראשו.

זוהי החוליה העיקרית במאבק ודווקא היא כה חלשה. אי הצלחותיה של משטרת ישראל במניעת עבריינות בכלל, או בתפישת מבצעיה הנם עובדה ידועה. כותרות העיתונים מספקות לנו הוכחות הולכות ומתגברות מידי יום ביומו. פעם התגאינו בכך שחיינו כאן, גם אם נחותים הם ברמתם הכלכלית מאלה של תושבי ניו-יורק, מבטיחים בטחון אישי טוב לאין שיעור. כיום אנחנו מביאים את פרנסי אותו כרך להרצות אצלנו כיצד לטפל בהצלחה בנגע שמתפשט.

בסופו של דבר הפתרון נעוץ בכמות ובאיכות של לובשי המדים. בארה"ב מספר השוטרים לאלף אזרחים הנו כפול מאשר אצלנו. באירופה המספר גדול אף יותר. התוצאות לכן ברורות. היחס בין כלל האוכלוסייה לשוטריה נמדד בפרומילים. אצלנו, פחות מידי פרומילים. המצב הולך ומחמיר. מאז שנות ה-60 האוכלוסייה בארצנו עלתה ב-230% ומספר השוטרים ב-50% בלבד. על קרקע שכזאת הפשיעה עולה כפורחת.

אם זו התמונה הכללית הקשה בישראל, הרי בתחום האינטרנט המצב חמור שבעתיים. ב-2000 נוסד במשטרת ישראל, במסגרת יאח"ה, מפלג עברות מחשב. מספר המשרתים בו קטן עד מאד. אם בוחנים את מספרם של אלה המסוגלים לטפל מקצועית בנושאי האינטרנט, מסתבר כי על כל מיליון גולשים ברשת יש לנו איש משטרה אחד, אולי שניים. המשמעות הנה, כי שיעור המטפלים, באחת הזירות המתפתחות והמתוחכמות של הפשיעה, הנו עלוב אפילו יחסית למשאבי האנוש במשטרה, שהם כאמור מצומצמים מאד מראש.

מבצעים מתוקשרים אינם פסולים. בינואר 2003 משטרת בריטניה עצרה 1,300 בני אדם, רובם מחזיקי חומרי תועבה, במסגרת אחד המבצעים הנרחבים בהיסטוריה בנושא פדופיליה באינטרנט. גם בישראל הנושא כולו עלה לתודעת הציבור כבר ב-2002, עת נעצרו יחדיו 11 אנשים בחשד של עברות בתחום זה. אולם, מבצעים שכאלה אינם צריכים להוות את עיקר הפעילות. המערכה חייבת להתנהל יום יום ובאינטנסיביות מאסיבית אפורה. חשוב מכל, המבצעים חייבים להיות מנוהלים על ידי המשטרה ולא בידי בימאי טלוויזיה. העצמת הסיפור בידי ערוץ 10 איננה יכולה להסתיר את הקלות שבה ניתן היה להגיע לסוטים. מעליב לדעת שמבלי היוזמה הפשטנית של במאי זה או אחר לא ניתן היה לעלות על עקבותיהם של דגי רקק מבאישים שכאלה. השוטרים ומפקדיהם הסכימו לשמש תפאורה. כל מדינה וכל משטרה וסדרי העדיפויות שלהן.