באחד התיקים הסבוכים ביותר שעסקו ביחסי הגומלין שבין דיני המס לדיני החיסכון הפנסיוני, נדרש בית המשפט העליון לפרשנותו של סעיף צר ומורכב בפקודת מס הכנסה, אך כזה שעשוי להשפיע על מאות אלפי שכירים בישראל. מאחורי המונחים הטכניים, התקרות והאחוזים, מסתתרת מציאות פשוטה: האם המדינה העניקה במשך שנים פחות זיכוי מס ממה שחוקק המחוקק?

הסיפור הזה מתחיל בעובד שכיר, כזה שמקבל משכורת חודשית סדירה בעבור עבודתו, אך לצדה גם מחזיק בהכנסה נוספת שאינה מבוטחת בפנסיה. זה יכול להיות מורה שמקבלת שעות נוספות שהמעסיק אינו מפריש בגינן כסף לפנסיה, או אותה מורה שנותנת שיעורים פרטיים כעצמאית. זה יכול להיות גם רופא בבית חולים שמפעיל במקביל קליניקה פרטית. המשותף לכולם הוא שבחלק מהכנסתם אין הפרשות מעסיק, ולכן חלק מההכנסה נחשב “הכנסה בלתי מבוטחת”.

סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2) לפקודת מס הכנסה אמור להגדיל לעובד כזה את תקרת הזיכוי בגין הפקדות לפנסיה. אלא שהשאלה שהתגלגלה לבית המשפט היתה מהו תנאי הזכאות לזיכוי הזה - האם די בכך שקיימת הכנסה בלתי מבוטחת, או שאולי השכיר אמור להפקיד לפנסיה גם כעצמאי, כלומר לבצע הפקדה נוספת ומובחנת בגין ההכנסה הזו? רשות המסים, כך מתברר, יישמה במשך שנים את האפשרות השנייה. מנגד, התובעים המייצגים טענו שהחוק מעולם לא דרש זאת, ובית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם. כעת, פסק הדין של השופט עופר גרוסקופף בבית המשפט העליון מציג את הסוגיה בהרחבה, משחזר את תכליות המחוקק, מעמת אותן עם לשון החוק, ומנסה לפתור את אחד הוויכוחים המורכבים שנוהלו בשנים האחרונות בתחום מיסוי החיסכון הפנסיוני.

ההוראה שמבלבלת כל שכיר

השופט גרוסקופף פותח את פסק הדין בתיאור קולח ומשועשע של מורכבותה של הוראת החוק. “אכן קוד מוצפן הכתוב ליודעי ח"ן, ואשר כל השומר נפשו ירחק ממנו”, הוא כותב כשהוא מתאר את סעיף־המשנה המדובר. אלא שמאחורי הקוד נמצא עניין בעל משמעות ממשית לציבור רחב מאוד של שכירים. החוק מעודד חיסכון פנסיוני באמצעות הטבות מס. שכיר מפקיד לפנסיה 6% משכרו, ואילו המעסיק מוסיף 12.5% נוספים. אלא שההטבה מוגבלת בתקרה: גם אם העובד מפקיד יותר, הזיכוי ניתן רק עד סכום מסוים.

• מנורה משכה 90 אלף שקל מקרן הפנסיה של מורה - מה הסיבה ולמה בית המשפט גער בה?
• השכר שלכם מעל 30 אלף שקל בחודש? היזהרו מפני פעולה פזיזה בסימון קצבה מוכרת בהפקדות הפנסיוניות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כשלעובד יש גם הכנסה לא מבוטחת, המחוקק יצר מנגנון שמאפשר להגדיל את התקרה. ברמה המעשית, זו היתה אמורה להיות הטבה שמסייעת לשכירים להשלים חיסכון פנסיוני על הכנסותיהם שאינן מכוסות על ידי המעסיק. ואולם רשות המסים קבעה לאורך שנים כי ההטבה תינתן רק אם העובד ביצע הפקדה נוספת לקופת גמל כעמית עצמאי, כלומר הפקדה נפרדת, מעבר להפרשות הרגילות שלו כשכיר. לדבריה, זו הפרשנות היחידה שמתיישבת עם העיקרון שלפיו הטבת מס בגין חיסכון פנסיוני ניתנת כדי לעודד הפקדה בפועל, ולא כשהנישום לא הפקיד בעצמו בגין הכנסתו הבלתי מבוטחת.

באוגוסט האחרון, לאחר יותר מ-50 שנות נישואים, לקחה אשה את תיקה ויצאה מבית המשפחה בחדרה. לא היה זה צעד רגעי או גחמה פתאומית; לפחות כך היא טענה בבקשה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה. לדבריה, במשך שנים היא נשאה לבדה תחושת מועקה, פחד ושחיקה רגשית, עד שהגיעה לנקודת שבירה. “יצאתי ואני לא חוזרת, כבד את החלטתי”, כתבה לבעלה בהודעה שנשלחה זמן קצר לאחר שעזבה. היא תיארה יציאה כמעט טקסית, “עם נייר וארנק בלבד”, ועם תחושת חירות שלא הכירה שנים ארוכות. כעת, כשהיא חיה בצפון בדירה שכורה, ביקשה האשה שבעלה - שממנו התרחקה פיזית ונפשית - ימשיך לפרנס אותה עד הגירושים.

מנגד, הבעל מצייר תמונה אחרת: אדם בן 77, נכה צה"ל, שננטש לפתע על־ידי אשתו אחרי חיים של שקט, תמיכה ושיתוף, לטענתו. בין הטענות הקשות שהעלו שני הצדדים, עמד בית המשפט בפני השאלה המורכבת: האם על גבר שכבר אינו חי עם אשתו, לאחר שהיא זו שעזבה את הבית ומצהירה שאינה חוזרת, להמשיך ולשאת במזונותיה? פסק הדין מספק הצצה נדירה לדילמות שבין סכסוך זוגי מתמשך לבין עקרונות יסוד בדין העברי, ובעיקר למקום שבו מסתיימת החובה הזוגית ומתחילה עצמאות כלכלית.

הצדדים נישאו ב-1971 וחיו יחד רוב חייהם הבוגרים. שלושת ילדיהם כבר בוגרים, והזוג חי בבית משותף עד ה-21 לאוגוסט 2024 - היום שבו האשה עזבה את הבית מבלי לשוב. בכתב התביעה תיארה את נסיבות עזיבתה כצעד שננקט אחרי “שנים של התעללות נפשית ואלימות מילולית”, כלשונה. לדבריה, בעלה שלט בכל היבט בחייה: מהמפגשים החברתיים ועד השימוש בכספים המשותפים. היא טענה כי נאלצה להסתיר ממנו את כתובת דירתה החדשה מחשש לביטחונה.

האשה טענה גם כי המשיב נהנה מפנסיה מכובדת וקצבת נכות, בעוד שהיא מתקיימת מקצבאות בלבד ונדרשת להיעזר באמה כדי לשלם שכירות. לדבריה, במשק הבית המשותף נצברו סכומים נכבדים, כולל מט"ח בכספת ויתרות בחשבון הבנק של הבעל, אך אין לה גישה לכספים. בפנייתה לבית המשפט היא ביקשה לחייב את הבעל במזונות זמניים בסכום של 10,800 שקל בחודש, בטענה כי הוא מחויב, לפי הדין העברי, לפרנס את אשתו עד למועד הגט. עוד טענה האשה כי היא זכאית למזונות שיקום גם לאחר הגירושים, עד לחלוקת הזכויות הפנסיוניות.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• האשה חזרה בה: “אוהבת את בעלה ומבקשת שלום בית”
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"עלילת דם", “תלונת שווא” ונטישה לא מוסברת

הבעל דחה מכל וכל את טענותיה של אשתו. הוא תיאר מערכת יחסים אחרת לחלוטין: זוגיות רגילה, יציבה, נטולת אלימות. לדבריו, אשתו עברה בחודשים האחרונים “שינוי לא מובן”, החליטה לפרק את הבית ועזבה ללא סיבה אמיתית. לדבריו, הוא זה שנפגע ומשלם את המחיר. הוא טען כי תלונת האלימות שהגישה נגדו היתה תלונת שווא, וכי גם בית המשפט בדיון על צו ההגנה לא התרשם שהאשה מצויה בסיכון, אך בחר להשאיר את הצו על כנו משיקולים טכניים. עוד הוא הוסיף כי האשה חיה בסך הכל מכספיה שלה, נהנתה מחיי חברה, ואף הצטרפה אליו לטיולים ולפעילויות - עד שלפתע נטשה. מבחינתו, האשה היא זו שמרדה, פעלה בזדון, הביאה למעצרו שלא בצדק ונטשה אותו לעת זקנתו.