פסק דין: ביטוח תאונות של תלמידים חל גם במקרה של רצח
הוריו של נער שנדקר למוות בקטטה שהתרחשה אחרי יום הלימודים בבית הספר יקבלו פיצוי מביטוח תאונות התלמידים שלו. כך קבע באחרונה בית משפט השלום בירושלים. סגן הנשיא מרדכי בורשטין הבהיר כי הוא חולק על הפסיקה המחריגה רצח תלמידים מתחולת הביטוח, ובתוך כך דחה את טענת חברת הביטוח איילון לגבי האפשרות של מעשה מכוון או עברייני שבוצע מצד המנוח, השולל את הזכאות של הוריו לפיצוי.
לפני כשלוש שנים יצא בנם של זוג התובעים מבית הספר שבו למד כשהוא מלווה בחבריו, אלא שהוא לא זכה הגיע בחזרה הביתה. בשלב מסוים הוא נקלע לקטטה אלימה שבה נדקר בלבו על ידי אחד המעורבים. הנער הובהל באמבולנס לבית החולים הדסה הר הצופים, אבל הוא מת מפצעיו. הוא היה בן 16 בלבד במותו.
הנער שדקר אותו למוות הועמד לדין והורשע בעבירות של המתה בקלות דעת והחזקה של סכין שלא כדין. בכתב האישום נגדו נכתב, בין היתר, כי בין הדוקר למנוח לא היתה היכרות מוקדמת, וכי הראשון נקלע לקטטה מבלי שהיה לו כל קשר אליה.
ביוני 2022 הגישו הורי הנער המנוח תביעה נגד חברת הביטוח איילון, שהיתה המבטחת של בנם בביטוח תאונות תלמידים. השניים טוענו כי בנם מת כתוצאה מ"תאונה" כהגדרתה בפוליסה, ומשכך הם זכאים לפיצוי. מנגד, טענה איילון כי מות הנער אירע כתוצאה ממעורבותו בפעילות מכוונת, שכוללת גם מרכיב של עבירה מסוג פשע מצדו – כך שבעצם הביטוח לא תקף לגביו, ולכן הוריו לא זכאים לפיצויכלשהו בעקבות מותו.
- איילון רוכשת זכויות בבית איילון ברמת גן תמורת 124 מיליון שקל
- לראשונה: חברת ביטוח ישראלית תשמש מבטחת משנה של חברה אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט בורשטין ציין כי "תאונה" המזכה בפיצוי מוגדרת בפוליסה כ"אירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". הוא הוסיף כי המחלוקת היחידה במקרה הנ"ל היא בנוגע ליסוד ה"בלתי צפוי".
בתחילה היה נדמה כי הפסיקה שממנה ציטט השופט תביא לדחיית התביעה. אותה פסיקה קובעת, בין היתר, שמותו של התלמיד כתוצאה מהשתתפותו הפעילה בקטטה אלימה ובלתי חוקית תוך הסתכנות מרצון, מוחרגת מהגדרת "תאונה". בפסיקה אחרת שממנה ציטט השופט, נקבע כי רצח של תלמיד אינו עונה על הגדרה של תאונה כהגדרתה בפוליסה.
ואולם השופט התנגד לפסיקה הזו: "בכל הכבוד, דעתי שונה. הפוליסה מכסה תלמיד בגין אירוע תאונתי מכל סוג שהוא, ללא שהיא מחריגה רצח", הוא כתב בפסק דינו. השופט אף הדגיש כי בהתאם לפוליסה, רק הרג כתוצאה ממלחמה, פלישה, מעשה איבה או פעולה מלחמתית אינו מכוסה, ומכאן שהמתת בנם של התובעים לא אמורה להיות מוחרגת.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
גם במישור הפרקטי קבע השופט בורשטין כי הביטוח תופס לגבי המנוח והוריו. הוא נימק זאת בכך שהאירוע שבו מת הנער התרחש באופן מקרי ופתאומי, מבלי שהוא יכול היה לצפות את התנהגותו העבריינית של הדוקר - ולכן יש כאן את יסוד ה"בלתי צפוי". מסיבה זו נדחתה עתירת ההגנה לשלילת הכיסוי הביטוחי בטענה למעשה מכוון מצד המנוח.
כמו כן, השופט גם דחה את הטענה של איילון כי מתקיים כאן סייג בפוליסה המחריג נערים מעל גיל 14 שביצעו עבירת "פשע" מתחולת הביטוח. "המנוח היה תלמיד מצטיין, נעדר עבר פלילי. אמנם המנוח השתתף בעימות מילולי, אך העימות האמור אינו בגדר ביצוע מעשה עבירה בדרגת פשע. בנוסף, המנוח התגונן, כאשר הממית אחז בסכין ולמנוח לא נותרה ברירה אלא להתגונן הגנה עצמית ומכאן שלא מדובר בהשתתפות פעילה בביצוע פשע", כתב השופט בורשטין.
לאור כל אלה, קבע השופט כי הביטוח חל על המקרה, כך שחברת הביטוח תצטרך לפצות את הוריו של הנער המנוח בסכום של 148,125 שקל, ובנוסף תשלם להם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20 אלף שקל.
סעיף 6 (ד1) לחוק לימוד חובה קובע כי כל תלמיד שזכאי לחינוך חינם חייב להיות מבוטח בביטוח תאונות אישיות באמצעות רשות החינוך המקומית שבתחום שיפוטה נמצא מוסד החינוך שבו הוא לומד. ביטוח תאונות אישיות לתלמיד מקנה, בין היתר, זכאות לפיצויים במקרה של נכות (פיזית או נפשית) - זמנית או קבועה - וכן במקרה של מוות, שנגרמו כתוצאה מתאונה. תאונה מוגדרת כאירוע פיזי, חיצוני, גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם לנזק גופני. הביטוח חל גם על הורה או בן משפחה של התלמיד שהשתתף (ללא תשלום) בפעילות רשמית של המוסד החינוכי בשטח המוסד או מחוצה לו. הפיצוי במסגרת הפוליסה אינו קשור לשאלה באשמת מי נגרמה התאונה או מי הוא זה שאחראי לה. הביטוח הנו ביטוח קבוצתי, המוענק לתלמידים באמצעות הרשות המקומית שבתחום שיפוטה נמצא המוסד החינוכי שבו הם לומדים.
- 1.רק בישראל חייו של ילד שווים 150,000 (ל"ת)אביבב 05/06/2024 10:53הגב לתגובה זו
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
