בבית המשפט לענייני משפחה ניצבה אם בת 83 מול בתה. השתיים כבר לא שמרו על קשר קרוב, והמשפט שנוהל ביניהן רק העמיק את השבר. שבוע בלבד לאחר אותו דיון, ערכה האם צוואה חדשה - צוואה שבה היא נישלה את בתה לחלוטין מהירושה, והורישה את כל רכושה לארבעת בניה. חודשים אחדים לאחר מכן נפטרה האם, והמאבק עבר כולו אל אולמות בתי המשפט. הבת טענה כי אמה כתבה את הצוואה תחת השפעה בלתי הוגנת, כי אחיה ניצלו את חולשתה ותלותה בהם כדי להדיר אותה מהעיזבון. האחים טענו מנגד כי מדובר ברצון ברור של האם, שנפגעה עד עמקי נשמתה מהתביעה שהגישה הבת נגדה, וכי מדובר בהחלטה חופשית וצודקת. שתי ערכאות בחנו את הראיות, שמעו עדים ומומחים, ובסופו של דבר קבעו - הצוואה תקפה, ויש לקיימה.

בית המשפט לענייני משפחה בקריות, בפסק דינה של השופטת שירי היימן, דחה את הטענות של הבת וקבע כי הצוואה משקפת את רצון האם. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה אף הוא, בפסק דין שניתן בידי ההרכב בראשות השופט חננאל שרעבי. כך נחתם עוד פרק במאבק משפחתי מתמשך, שבו זכרונות על הסתלקות מצוואת האב, מחלוקות על רכוש ונתק ארוך שנים בין אם לבת, הובילו להכרעה קשה.

השבר בין האם לבתה

שורשי הסכסוך נעוצים כבר ב-1994, עם פטירת האב. אז הסתלקו כל חמשת הילדים מירושת האב לטובת האם. הבת, שכיום היא המערערת, חתמה על תצהיר הסתלקות, אך  שנים רבות לאחר מכן טענה כי חתימתה זויפה. ב-2017 היא פתחה בהליך לביטול צו הירושה. האם, כך לפי כתבי טענותיה, חשה נבגדת. היא הגיבה בחריפות והאשימה את בתה כי היא "מכפישה אותה רק כדי לנסות ולבטל בדיעבד את תצהיר ההסתלקות".

באותו שלב כבר התערערו היחסים האישיים. האם תיארה מערכת יחסים קשה עם בתה ועם חתנה, וציינה את אכזבתה העמוקה מהם. "מבחינתה הסובייקטיבית של האם - בתה המערערת עומדת כעת מולה ומנסה לפגוע בה וברכושה", כתב בית המשפט בערעור, כשהוא מתאר את המניע שהוביל לנישול. שמונה ימים בלבד לאחר הדיון הראשון שבו ניצבה מול בתה בבית המשפט, ערכה האם צוואה חדשה. בצוואה הזו היא הדירה לחלוטין את בתה, בעוד שארבעת הבנים נקבעו כיורשים יחידים. בצוואה קודמת שערכה שלוש שנים קודם לכן, ב-2014, העניקה האם לבתה חלק מסוים, אך לאחר פרוץ הסכסוך היא החליטה לשלול ממנה הכל.

• זייפה כתב יד של אמה כדי לסכל צוואה - ותשלם ביוקר
• העברת ירושה ישירות לנכדים - המגמה החדשה בישראל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

נקודת המחלוקת המרכזית התמקדה בשאלה אם האם היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של בניה בעת שחתמה על הצוואה. לשם כך מינה בית המשפט מומחה מטעמו, ד"ר אדם דרנל, שבדק את מצבה הרפואי והתפקודי של האם. חוות הדעת היתה ברורה: "בשנה האחרונה לחייה המנוחה לא סבלה מליקוי קוגניטיבי או שכלי אחר שמנע ממנה להבין טיבה של צוואה ולערוך אותה. לפי החומר הרפואי לא היו לה בעיות ראיה או שמיעה. נראה שהצוואה נערכה ברצונה החופשי של המנוחה, ונראה כי חשה הכרת תודה לבניה וכלותיה שעזרו לה בשנותיה האחרונות". עם זאת, המומחה הדגיש כי האם היתה תלויה פיזית בזולת לצורך פעולות יומיומיות, אך ציין כי תלות כזו אינה שוללת בהכרח את רצונו החופשי של אדם. בעדותו בבית המשפט הוא הרחיב והסביר כי, "תלות פיזית אינה מובילה בהכרח לירידה בכוחו של אדם לעמוד על שלו".