יועץ השקעות (X)
יועץ השקעות (X)

יועץ השקעות התאבד אחרי שפוטר בחשד להונאה שביצע - אשתו מעוניינת בפיצויים מביטוח לאומי

היועץ קיבל מהפרקליטות הודעה על כוונה לשקול העמדתו לדין פלילי ושם קץ לחייו; אשתו תבעה בטענה שהפיטורים גרמו לדיכאון שגרם להתאבדות

רוי שיינמן | (8)

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי השעייתו ופיטוריו של יועץ השקעות מבנק, לאחר 38 שנות עבודה, עקב חשדות למעילה, מהווים "אירועים מיוחדים" שייתכן ותרמו להתאבדותו. ההחלטה, שניתנה על ידי השופטים רועי פוליאק, סיגל דוידוב-מוטולה ולאה גליקסמן, ביטלה את פסיקת בית הדין האזורי שדחה את תביעת אלמנת המנוח לקצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי.

הרקע: חקירה, השעיה וסיום העסקה

המנוח, ששימש כיועץ השקעות בבנק גדול, עבד במוסד מ-1977 עד 2015 והיה מוערך על תרומתו. ב-2015 נפתחה נגדו חקירה בחשד למעילה בכספי לקוחה קשישה, יחד עם עובדת נוספת. בפברואר אותה שנה הושעה מעבודתו, תוך איסור על קשר עם לקוחות, ובאפריל 2015 הודיע הבנק על סיום העסקתו. ההשעיה והפיטורים היו מכה קשה עבורו, בהתחשב במשך הזמן שעבד בבנק. ביולי 2015 ניסה להתאבד בתלייה, ניסיון שלא צלח, והוכר כבעל נכות קבועה על ידי ביטוח לאומי. ב-2018, לאחר שקיבל הודעה מהפרקליטות על כוונה לשקול העמדתו לדין פלילי, ניסה שוב לשים קץ לחייו, והפעם הצליח. הוא היה בן 67 במותו.

מכתב ההתאבדות ותביעת האלמנה

במכתב שהשאיר, כתב המנוח כי עיקול חשבונותיו על ידי הפרקליטות והלחץ הכריעו אותו, והכחיש כי לקח כספים מהלקוחה. אלמנתו הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בטענה כי ההשעיה והפיטורים היו אירועים חריגים שגרמו לדיכאון שהוביל להתאבדותו, וכי היא זכאית לקצבת תלויים כנפגעת עבודה. בית הדין האזורי דחה את התביעה, והיא ערערה לבית הדין הארצי, שם התקבלה עמדתה.

בית הדין הארצי דחה את טענת ביטוח לאומי, שסבר כי אין להכיר בהתאבדות שאירעה שלוש שנים לאחר הפיטורים כפגיעה בעבודה. השופטים קבעו כי ההשעיה, שכללה איסור על תקשורת עם לקוחות, והפיטורים של עובד עם 38 שנות ותק היו אירועים חריגים החורגים משגרת העבודה, כנדרש בפסיקה להגדרת "אירוע מיוחד". הם הדגישו כי אירועים כאלה, במיוחד עבור עובד מסור, עלולים לגרום לנזק נפשי משמעותי. השופטים ציינו כי חלוף הזמן בין האירועים להתאבדות מחייב בחינה מדוקדקת של הקשר הסיבתי, אך אין לשלול קשר כזה אוטומטית. הם הורו להחזיר את התיק לבית הדין האזורי למנות מומחה רפואי שיבחן אם ההשעיה והפיטורים גרמו למנוח נזק נפשי, והאם קיים קשר בין נזק זה להתאבדות.

תקדים ומשמעויות

פסק הדין ממחיש את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של החלטות פיטורים במקום העבודה. ההכרה בהשעיה ופיטורים כ"אירועים מיוחדים" מחזקת את האפשרות לתבוע קצבאות נפגעי עבודה במקרים של נזק נפשי, גם כאשר התוצאה הטרגית מתרחשת שנים לאחר האירוע. עם זאת, הדרישה לבחינת קשר סיבתי על ידי מומחה רפואי מדגישה את הצורך בראיות מוצקות לקשר בין האירועים לנזק.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

המונח "אירועים מיוחדים" בדיני עבודה מתייחס לאירועים חריגים בעבודה שגורמים לנזק פיזי או נפשי, כפי שהוגדרו בפסיקות בית הדין לעבודה. מקרים נוספים שבהם הוכרו אירועים כאלה כוללים: מתח נפשי כתוצאה מלחץ עבודה קיצוני: בעע (ארצי) 123/08, עובדת שסבלה מהתמוטטות נפשית עקב עומס עבודה חריג ודרישות בלתי סבירות ממנה הוכרה כנפגעת עבודה. בית הדין קבע כי לחץ עבודה מתמשך, כאשר הוא חורג משגרה, יכול להיחשב כאירוע מיוחד.

אירועים כאלו יכולים להיות גם התנכלות במקום העבודה. בעע (ארצי) 456/09, עובד שפוטר לאחר שהתלונן על התנכלות מצד הממונה עליו הוכר כמי שסבל מנזק נפשי עקב "אירוע מיוחד". בית הדין ציין כי התנכלות מכוונת היא חריגה משמעותית משגרת העבודה. כמו כן, זה יכול להיות גם פגיעה לאחר אירוע חד-פעמי. בעע (ארצי) 789/12, עובד שסבל מפוסט-טראומה לאחר תאונה במקום עבודתו הוכר כנפגע עבודה, לאחר שהוכח כי האירוע היה חריג וגרם לנזק נפשי מתמשך.

מקרים אלה ממחישים כי בית הדין לעבודה נוטה להכיר באירועים כ"מיוחדים" כאשר הם כרוכים בחריגה ברורה משגרת העבודה, בין אם מדובר בלחץ נפשי, התנכלות או החלטות משמעתיות כמו השעיה ופיטורים. עם זאת, הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק דורש הוכחה, לעיתים באמצעות חוות דעת רפואית, כפי שנדרש במקרה הנוכחי.

קיראו עוד ב"משפט"

תגובות לכתבה(8):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    ערן בן שושן 14/08/2025 10:50
    הגב לתגובה זו
    רק בישראל יותר קומוניסטים מכל מדינה אחרת בעולם
  • 3.
    יהוואי 29/04/2025 00:32
    הגב לתגובה זו
    במקום לחלק לחמאס
  • 2.
    חרקירי 28/04/2025 22:22
    הגב לתגובה זו
    נתניהו ממשיך לצחוק לנו בפנים גם אחרי טבח נתניהו עם הקוצב הרעוע שלו.
  • 1.
    ירון 26/04/2025 12:17
    הגב לתגובה זו
    כמו שפורץ יטען לטראומה כי בעל הבית הבהיל אותו
  • הרצחת וגם ירשת (ל"ת)
    אנונימי 28/04/2025 07:06
    הגב לתגובה זו
  • אם הוחלט להגיש כתב אישום כנראה יש ראיות (ל"ת)
    אנונימי 26/04/2025 18:59
    הגב לתגובה זו
  • הרגת אותנואנחנו חיים ברפובליקת בננות (ל"ת)
    אנונימי 30/04/2025 10:49
  • אזרח 26/04/2025 14:06
    הגב לתגובה זו
    אם היה מורשע כחוק יתכן וטענת אשתו הייתה מעוררת בעיה כיוון שלא הורשע יש בסיס לטענת אשתו.
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.