שר האוצר לפיד נאלץ להתמודד עם ירושה קשה מהממשלה הקודמת - גרעון גדול בתקציב המגיע לכ-40 מיליארד שקלים. המשמעות של גרעון כה גדול עשויה להיות קטלנית לכלכלה הישראלית. כפי שלמדנו בשנים האחרונות, השווקים והמשקיעים מהירים ואגרסביים מבעבר. הגרעון עשוי להוביל להורדת דירוג האשראי של ישראל וליציאת כספי משקיעים זרים, פגיעה משמעותית בקצב הצמיחה, שתוביל לאבטלה גבוהה ובמקרים קיצוניים אף סכנה לחדלות פירעון כפי שקרה למשל ביוון, איסלנד ואחרות.

אין כלל עוררין על כך שללפיד אין הרבה ברירות, למרות שיש חילוקי דיעות על הדרך, ועליו לפעול בנחישות לסגור את הפער בין ההכנסות להוצאות הממשלתיות. במטרה לצמצם את הגרעון, נאלץ לפיד באופן טבעי, לקצץ בהוצאות ולהעלות את המיסים. אחת ההשלכות של מדיניות זו היא צמצום תקציבים למשרדי הממשלה והקפאת פרוייקטים רבים בתחום התשתיות.

השקעה בתשתיות הינה חיונית לכלכלה צומחת בכדי לתמוך בגידול האוכלוסיה ובהתפתחות הכלכלית. למשל השפעתם של כבישי הרוחב שנבנו בשנים האחרונות (כביש האגרה מירושלים לת"א ופריסת פסי הרכבת כדוגמא) על הכלכלה היא רבה. צמצום הזמן בדרכים מאפשר זמן רב יותר בעבודה או לחילופין בילוי זמן רב יותר בחיק המשפחה, עידוד הצריכה וכמובן חיסכון משמעותי בהוצאות דלק.

במקביל, משרד האוצר יחד עם הרגולטורים השונים על שוק ההון, הבנקאות והביטוח מעודדים, במידה רבה של צדק, את יציאתם של המשקיעים המוסדיים להשקעות מחוץ לגבולות ישראל, זאת במטרה לפזר השקעתם וצימצום חשיפתם לשוק המקומי. התוצאה הייתה יציאה מהירה של המשקיעים המוסדיים לחו"ל וייבוש הבורסה המקומית. מחזורי המסחר מתכווצים והשוק המקומי פותח פער שלילי ניכר מהשווקים בעולם, בעיקר מול ארה"ב.

למרבה האירוניה חלק לא מבוטל מכספי המשקיעים המוסדיים מופנה להשקעות ריאליות בתשתיות ובנדל"ן בחו"ל. כלומר, במקום לעודד דה רגולציה שתביא משקיעים מוסדיים להשקיע בתשתיות בישראל, דוחקים בהם הרגולטורים להוצאת כספי החוסכים הישראלים להשקעה באירופה, ארה"ב ומדינות נוספות.

עידוד השקעת כספים מוסדיים למימון פרוייקטים בתחומי התשתיות מקובל בכל העולם, על מנת להוריד את הנטל מכספי המדינה ולייצר פעילות בשוק המקומי. הדבר עשוי אף לגרום גופים בינלאומיים להיכנס להשקעה דומה בישראל. הפעילות הריאלית של גופים זרים נעצרה כמעט לגמרי בשנים האחרונות, על רקע הקשחת הרגולציה המקומית וחוסר הביטחון מהמשך הקשחת הרגולציה.

דווקא עתה כשהממשלה נאלצת לסגור את הברז ולצמצם הוצאות, על משרדו של לפיד לפעול לעידוד הפעילות הריאלית בישראל, הן של גופים מקומיים והן של גופים זרים. יש להוציא לפועל פרויקטים בשיטת ה-B.O.T המקובלים בעולם, כפי שיושם בהצלחה רבה גם בישראל בכביש 6 למשל. דבר בסיסי והכרחי בניהול סיכונים בהשקעות הוא פיזור השקעות, וראוי בהחלט לדרוש מהמוסדיים, המנהלים את כספי הפנסיה של כולנו, לפזר את השקעתם במדינות שונות.

יחד עם זאת, ניתן באותה עת להשתמש בכספים אלה גם לצורך מימון פיתוח תשתיות לאומיות, כך שגם המדינה תהנה וגם החוסכים יקבלו פיזור על פני השקעות בתחומים שונים ובתשואה משופרת על כספם. ניתן לגשר על הפער שבין פיזור השקעות גלובלי לבין עידוד הבורסה וההשקעות המקומיות, על ידי כך שהרגולטור ידרוש שתוספת הכספים השנתית תתחלק בין המטרות באופן מדוד, תוך הסתכלות על יעדים ארוכי טווח. זאת במקום לא לעודד הוצאת השקעות קיימות בשוק הישראלי.