אירוע מוחי של דיילת במהלך טיסה הוכר כתאונת עבודה
העובדות
--------
רויטל כהן (להלן: "העובדת") עבדה כדיילת אויר בחברת אל-על מחודש 12/96.
במסגרת תפקידה, העובדת טסה לכל יעדי החברה בעולם, טיסות ארוכות וקצרות, כ- 17-80 שעות טיסה לחודש.
ב-23.9.04, במהלך טיסה מניו יורק לתל אביב, לקתה העובדת באירוע מוחי ואושפזה בבי"ח עם הגיעה לישראל, ושם לקתה באירוע מוחי נוסף. בעקבות האירועים נבצר מהעובדת להמשיך בעבודתה. תביעתה של העובדת להכרה באירוע כתאונת עבודה נדחתה, ועל כך היא ערערה לבית הדין הארצי.
פסק הדין
---------
בית הדין יחס משקל מכריע לחוות הדעת הרפואית, שצרפה העובדת, בה נקבע, כי הטיסה הממושכת, היוותה גורם סיכון דומיננטי, אשר גרם לעובדת לחלות באותה טיסה.
על פי הספרות הרפואית, בטיסות ממושכות יכולים להיווצר קרישי דם, שאם יסחפו למוח, עלולים הם לגרום לאירוע מוחי.
בית הדין ציין, כי אין זו הפעם הראשונה, שמובאת בפניו חוות דעת שכזאת, אולם, בהבדל אחד, שאצל העובדת להבדיל מהמבוטחים האחרים, אותו סיכון להופעת קריש דם עקב טיסה ממושכת היה סיכון בעבודה, נוכח עיסוקה כדיילת.
לאור חוות הדעת שהוגשו, שני מנגנונים שונים עלולים לגרום להיווצרות קרישי דם, שתוצאת היסחפותם תהא אוטם שריר הלב או אירוע מוחי. האחד – האירוע החריג; השני – הטיסה הממושכת. משכך הם הדברים, ברור, כי אין לבחון את הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין האירוע החיצוני של הטיסה הממושכת על פי המנגנון הרפואי של האירוע החריג.
המבחן המשפטי של האירוע החריג, חייב להיות מתואם עם המבחן הרפואי, לפיו הוא נקבע. לפיכך, מן הבחינה המשפטית, אין לקבוע את מבחן האירוע החריג באופן המצמצמו מעבר למה שהמומחה הרפואי היה רואה כאירוע חריג. אם יקשה בית הדין את מבחן האירוע החריג מעבר לדרישת המומחה הרפואי לעניין זה, ייווצר מצב אבסורדי לפיו תדחנה תביעות על ידי בית הדין על הסף מן הסיבה הרפואית של העדר אירוע חריג, כלומר בשל העדר קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לאוטם; שעה שעפ"י חוות דעתו המקצועית של המומחה היועץ הרפואי, אפשר שהיה נקבע לגבי אותו אירוע – הקשר הסיבתי בינו לאוטם שריר הלב.
אותו עקרון, שהנחה את בית הדין לקביעת המבחן המשפטי של האירוע החריג לשם הכרה באוטם כתאונה בעבודה, צריך להנחות את בית הדין גם בקביעת המבחן המשפטי של הטיסה הממושכת לשם הכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה, לאור המנגנון הרפואי של הסיכון להיווצרות קרשי דם במשך טיסה שכזאת.
בית הדין הארצי קיבל את הערעור, והחזיר את עניינה של העובדת לבית הדין האזורי להמשך דיון.
(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
