עובדת אינה מחויבת לגלות בראיון עבודה דבר הריונה

עובדות ------ ארביב שרונה (להלן - העובדת) עבדה כמזכירה בחברת פואמיקס בע"מ (להלן - המעביד) ארבעה חודשים בלבד עד שפוטרה בעת היותה בחודש החמישי להריונה.

לטענת העובדת, פיטוריה היו מחמת הריונה, ועל כן היא זכאית לפיצוי או כל סעד אחר הנתון לה במקרה כזה על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק שוויון הזדמנויות). לחלופין, היא רואה בפיטוריה ככאלו שנעשו "שלא בתום לב", דבר המחייב על פי ההלכה פסיקת פיצוי כספי.

המעביד מצידו, מכחיש את הטענה לקיום קשר סיבתי בין הפיטורים להריון, כמו גם את הטענה, כי הפיטורים נעשו ב"חוסר תום לב".

השאלה המרכזית שנידונה בפני בית הדין הינה האם חובה על עובדת לגלות את דבר הריונה בעת ראיון העבודה, גם כאשר אין הוראת חוק מפורשת המחייבת אותה בכך.

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו קבע ---------------------------------------- בית הדין קבע, כי מהראיות והעדויות שהובאו בפניו, עולה כי במקרה הנ"ל יש קשר עקיף בין ההיריון לפיטורים ואין לקבל את טענת המעביד שהעובדת פוטרה רק בשל תפקוד לקוי. בית הדין ציין, כי גם אם היו נסיבות נוספות לפיטורי העובדת, הסיבה הקשורה באי גילוי דבר ההיריון בראיון העבודה היתה אחת מהן. כמו כן, גם אם סיבה זו לא הייתה החשובה שבהן, די בכך כדי לקבוע כי מדובר ב"פיטורים בחוסר תום לב" שכן, מאחר והחוק אינו מחייב אשה לדווח למעביד דבר בשלביו הראשונים של הריונה, בעת מועמדותה לעבודה, ממילא נאסר מכללא על מעביד לדרוש מהעובדת את גילוי הריונה בעת "ראיון הקבלה לעבודה". אין לדרוש ממועמדת לעבודה סטנדרטים גבוהים ומחמירים יותר מזה שדרש החוק. העובדת הייתה פטורה מלדווח בעת מועמדותה לעבודה אצל המעביד, על דבר ראשית הריונה, ולכן לאי הגילוי (ולהריונה) אסור היה ליתן כל משקל בעת שקילת הפסקת עבודתה או בעת כל קביעה אחרת של המעביד.

בית הדין קבע, כי מששקל המעביד את אי-גילוי ההיריון, כחלק משיקוליו (צודקים, ענייניים וחוקיים ככל שיהיו) בעת פיטורי העובדת ומשעיתוי הפיטורים נעשה לאחר הודעתה של העובדת כי היא בהריון, יש לראות בכך "פיטורים בחוסר תום לב", המזכים בפיצוי של ממון. זאת גם אם בסופו של יום פוטרה העובדת גם בשל נימוקים אחרים.

בית הדין קבע, כי הפיצוי שייפסק הוא עקב אותה התנהגות חסרת תום לב של המעביד המפרה את 'עיקרון השוויון'. זאת ללא קשר ושלא על בסיס חוק שוויון הזדמנויות. שכן חוק שוויון הזדמנויות אינו חל ביחסים שבין הצדדים, מאחר שהמעביד דנן הוא מעביד שהיקף העסקת העובדים אצלו היה קטן בזמן הפיטורים מזה הקבוע בחוק.

סיכומו של דבר, בית הדין קבע שהעובדת הייתה זכאית שלא לגלות למעבידה את דבר תחילת הריונה, בעת "ראיון העבודה" והדבר לא ייחשב כהתנהגות שלא בתום לב מבחינתה. המעביד מצידו לא היה צריך בכלל לשקול את התנהגותה זו בעת ההחלטה בקשר לפיטוריה. אם בכל זאת שקל וקשר בין הדברים - אפילו בחלקם - די בכך כדי לראותו כמי שפיטר את העובדת ב"חוסר תום לב".

כיוון שכאמור הפיצוי לא נפסק לפי חוק שוויון הזדמנויות, אלא מכוח הפרת העיקרון הכללי של השוויון ישלם המעביד לעובדת סך של 20,000 ש"ח כפיצוי בגין "פיטורים שלא כדין" שנעשו בחוסר תום לב.