עובדות וטענות:

העותר והמשיבה נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1992. בשנת 1993 נולדה בתם המשותפת של בני-הזוג. לימים, בשנת 1996 התגרשו בני-הזוג. בסעיף 5 להסכם הגירושין שנערך ביניהם נקבע, כי החזקת הבת תהיה בידי האם תוך מתן זכויות ביקור נרחבות לאב. עוד נקבע, כי אם תחליט המשיבה "לרדת מן הארץ" או אם תעתיק המשיבה את מקום מגוריה אל מחוץ לירושלים, ייקבעו סידורי הביקור ע"י בית-הדין. ההסכם אושר ע"י בית-הדין הרבני האזורי וקיבל תוקף של פסק-דין.

בשנת 2000 הצטרפה המשיבה לזרם חב"ד והחלה לקיים אורח חיים דתי-חרדי. על רקע זה, העבירה המשיבה את הילדה לבית-הספר החרדי בית-חנה. העותר הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על רישום הילדה לבית-הספר. ימים ספורים לאחר מכן, פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה לפסק-דין הצהרתי שיתיר את רישום הילדה לבית-הספר הנ"ל. בבית-הדין הרבני התקיים הדיון במעמד המשיבה ובהיעדר העותר שלא התייצב לדיון ונקבע, כי לאור השינוי שחל באורח חייה של האם, הרי שיש לאפשר לה לרשום את הבת לבי"ס בו תקבל חינוך שאינו נוגד לרוחה, הליכותיה והתנהגותה, ולא תחשוף את הבת למערכת מסרים כפולה ונוגדת. אי לזאת, הורה בית הדין לאב לשתף פעולה עם האם בקביעת מקום חינוך הבת בבי"ס בית חנה. כנגד פסק-הדין הגיש העותר ערעור לבית-הדין הרבני הגדול.

אשר לדיון שהתקיים בבית-המשפט לענייני משפחה - המשיבה התייצבה לקראת סופו של הדיון והציגה בפני בית-המשפט את החלטת בית-הדין הרבני שניתנה בבוקר אותו היום. בהתחשב בכך, הורה בית-המשפט לענייני משפחה על מחיקת בקשתו של העותר לצו מניעה זמני בקובעו, כי כל עוד לא יוכח בפניו כי בית הדין פעל בחוסר סמכות, הרי שיש לכבד החלטתו. לא הוגש ערעור על החלטה זו.

בדיון בערעור בבית-הדין הרבני הגדול נקבע, כי מאחר והעותר לא היה נוכח בדיון בפני בית-הדין הרבני האזורי יוחזר אליו התיק, על-מנת שהעותר יוכל להשמיע את עמדתו וטענותיו. כך, המשיכו ההליכים בפני בית הדין הרבני, כאשר מסוף שנת 1996 ועד אמצע שנת 2003, שהתה הילדה במשמורת אמה עם הסדרי ראייה לעותר. בשנת 2003 נישאה המשיבה לגבר אשר לפי הנטען הינו צעיר ממנה בכ-18 שנים, מכור לסמים ולאלכוהול, בעל תיקים פליליים ורקע פסיכיאטרי. ביוני 2003 נסעה המשיבה למשך מספר שבועות לצרפת, והעבירה את הבת לידיו של העותר. על רקע זה, פנה העותר באמצעות בא-כוחו לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה דחופה לקבלת המשמורת על הילדה לידיו, בטענה שהקטינה מצויה בסיכון בבית אימה. במקביל, עתר האב לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לצו הצהרתי זמני לפיו הוא רשאי להחזיק במשמורתו את הקטינה. כעבור מספר שבועות שבה המשיבה מחו"ל, אך סירבה להתייצב בפני בית-המשפט לענייני משפחה, אשר בהיעדר המשיבה פסק, כי תישאר הבת במשמורתו הזמנית של האב ולא יחזירה לאמה.

מספר ימים לאחר מכן דן בית-הדין הרבני האזורי בבקשת העותר לקבלת המשמורת על הילדה. לישיבה האמורה הוזמן בעלה של המשיבה אותה עת במגמה לאפשר לביה"ד להתרשם אם יש ממש בטענות האב שקיים סיכון בהשארת הילדה אצל אמה. נקבע, כי לא נמצא בסיס לחשש האמור וכי אין סיבה המצדיקה הוצאתה ממקומה הטבעי במשמורת אמה. משכך, הוצא צו-ביניים לפיו, משמורת הילדה והחזקתה בשלב זה תמשכנה להיות אצל האם, ועל האב להחזירה באופן מיידי.

כנגד כך הוגשההעתירה דנן לפיה מתבקש בית המשפט להורות לבית-הדין להימנע מלדון "בכל הנוגע לחינוכה או למשמורתה" של הילדה. השאלה הטעונה הכרעה בפנינו, איפוא, הינה מי היא הערכאה המוסמכת לדון בשאלת משמורתה הקבועה של הילדה – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה?

דיון משפטי:

כב' הנש' ד' ביניש:

ככלל, בית-הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות מקורית לדון בענייני משמורת ילדים באחת משתי דרכים עיקריות: הדרך האחת היא מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. יצוין כי משמורת ילדים (להבדיל משאלת חינוכם) הינה סוגיה הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. בהתחשב בכך, רוכש בית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני החזקת ילדים עם הגשת תביעת הגירושין, אלא אם כן בית-המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בסוגיה זו קודם לכן. הדרך השנייה בה עשוי בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בענייני החזקת ילדים היא מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק. הסכמת הצדדים לעניין זה עשויה להיות מפורשת או משתמעת. בנסיבות מתאימות, עצם ההתדיינות בפני בית-הדין עשויה לעלות כדי הסכמה לסמכות שיפוטו, אם בעל-הדין לא עורר את הסתייגותו מסמכות בית-הדין בהזדמנות הראשונה.

בנסיבות המקרה שבפנינו, ניהלו העותר והמשיבה הליך גירושין בפני בית-הדין הרבני האזורי בירושלים. במסגרת אותו הליך, אישר בית-הדין את הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק-דין. הסכם הגירושין התייחס, בין היתר, לנושא החזקת הבת. עם זאת, נראה כי בית-הדין אישר את ההסכם האמור בלא לדון בסוגיות שנכללו במסגרתו. לפיכך, אף אם מלכתחילה עשוי היה בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בסוגית המשמורת כעניין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, הרי בפועל באו הצדדים לידי הסכמה בנוגע להחזקת הילדה ולפיכך לא התקיים בפני בית-הדין הרבני דיון מהותי לגופה של הסוגיה האמורה. בנסיבות אלה, אין באישור הסכם הגירושין, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בסוגית המשמורת.

השאלה הנוספת שיש לבוחנה הינה האם בית-הדין הרבני רכש סמכות לדון בעניין משמורת הקטינה מכוח הסכמת הצדדים. ההתדיינות בין העותר למשיבה לאחר גירושיהם החלה כאשר העותר הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על רישום הילדה לבית-הספר החרדי בית-חנה. מספר ימים לאחר מכן, פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי שיתיר את רישום הילדה לבית-הספר האמור, ובקשתה התקבלה. בהתחשב בכך, הורה בית-המשפט לענייני משפחה על מחיקת בקשתו של העותר, בקובעו כי כל עוד לא יוכח שבית-הדין פעל בחוסר סמכות, יש לכבד את החלטתו. העותר ערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי לבית-הדין הרבני הגדול, אולם נמנע מלערער על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה וההליך שפתח שם נמחק. בית-הדין הרבני הגדול הורה על החזרת התיק לבית-הדין הרבני האזורי על-מנת שישמע את טענות העותר. במשך שלוש שנים לאחר מכן, התנהלו ההליכים בעניין משמורת הילדה וחינוכה בפני בית-הדין הרבני האזורי, בלא שהוגשו הליכים בעניין זה בפני בית-המשפט לענייני משפחה. במהלך אותה תקופה, הגיש העותר לבית-הדין הרבני האזורי שורה של בקשות-ביניים בנוגע להסדרי ביקור, משמורת וחינוך הילדה. בין היתר, הגיש העותר ביוני 2003 בקשה דחופה לבית-הדין הרבני האזורי לשם העברת הילדה למשמורתו. יצוין, כי במהלך הדיונים שהתנהלו בפני בית-הדין הרבני העלה העותר טענות בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי, אולם נמנע מלטעון כנגד סמכותו העניינית של בית-הדין להכריע בסוגיות שנדונו בפניו.