ממשלות, בעיקר ממשלות של מדינות שנהנות מיציבות כלכלית, יכולות להיות בחוב תמידי. אפשר להתווכח על מה הגודל "הנכון" של החוב הזה, או אם הוא צריך להשתנות בין תקופות של גאות ושפל. אבל בשורה התחתונה, הממשלות של כמעט כל המדינות המפותחות מסיימות כל שנה בגירעון בשווי של כמה אחוזי תוצר. במקרים הטובים, הגירעון השנתי הוא דומה או נמוך מקצב הצמיחה הממוצע של התוצר, ואז החוב הכולל מתכנס בסופו של דבר לרמה של שיווי משקל. במקרים הפחות טובים, הגירעון גבוה מהצמיחה, ואז החוב ממשיך לצמוח. 

עבור מדינה מפותחת, כלל האצבע קובע שחוב של עד 60% מהתוצר השנתי הוא "חוב בריא." לפי הכלל הזה, כשהחוב נעשה גדול מ-60%, הוא מתחיל לעורר שאלות לגבי יכולת ההחזר של המדינה. בכל זאת, לא מעט מהמדינות המפותחות הגיעו בשנים האחרונות לחובות של הרבה מעל ה-60%, והן ממשיכות להחזיק בדירוגי אשראי נפלאים. שיאנית העולם בחוב היא כנראה ממשלת יפן, שהחוב שלה התקרב ל-200% תוצר עוד לפני הקורונה. עכשיו הוא, כבר הרבה מעל ה-200%, ואף אחד לא יודע איפה הסוף. גם ממשלת ארה"ב לא נמצאת הרבה מאחור. החוב של ממשלת ארה"ב מטפס באופן די עקבי מאז ראשית המאה ה-20. נכון להיום, החוב שלה מגיע כבר לכ-120% תוצר, ולא נראה שהוא מתכוון לעצור בשנים הקרובות. 

 

גם באירופה, ממשלות נמצאות נמצאות בחובות כבדים. זה מפתיע, כי הסכם מסטריכט מחייב כל מדינה שרוצה להיכנס לאיחוד האירופאי לשמור על יחס חוב-תוצר של עד 60%. אבל ב-2008 התברר שיש ממשלות, כמו יוון, שאפשרו לחובות שלהן לתפוח הרבה מעל ל-60% מבלי שאף אחד ידע. כשזה התברר, וכשהתברר היקף המשבר שנוצר, הרבה מהממשלות באירופה הגדילו את החוב מעבר ל-60% כדי לסייע לאזרחים שלהם להתמודד עם החוב שנוצר. בהתחלה, הציפייה הייתה שהמדינות יעצרו את הגידול בחוב ויעברו למדיניות של צמצום בתוך זמן קצר יחסית. אבל ככל שהמשבר נמשך, החובות גדלו ואף אחד כבר לא דיבר על לצמצם אותם חזרה. כך נוצר מצב שבו לממשלת צרפת, איטליה ואחרות יש חובות גדולים מהרף, ואפילו לממשלת גרמניה, שבמשך שנים ניסתה לשמור על מדיניות של 0% גירעון, יש חוב שהולך ועולה.

אז אם ממשלות יכולות לחיות עם חובות שהן בהיקף של 100% מהתוצר השנתי שלהן, להמשיך לתפקד, ואפילו להגדיל את החוב משנה לשנה, למה אנשים פרטיים לא יכולים לעשות זאת?

• איך בוחרים משכנתא בתקופה של ריביות משתנות?
• בלאקאדג’ נכנסת למשכנתאות: שירן תמר-אזולאי תוביל את החברה החדשה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

יש לזה סיבה עיקרית אחת: מדינות צפויות לחיות לנצח. אנשים לא. לכן, ממשלה יכולה להגדיל את החוב שלה כל עוד קיימת אמונה שמתי שהוא בעתיד היא תתחיל להחזיר. מכיוון שלממשלה יש נצח כדי להחזיר, אז העתיד יכול להיות רחוק, ועדיין אנשים יהיו מוכנים לרכוש את החוב שלה. כל עוד המלווים מאמינים שבאיזו נקודת זמן בעתיד תהיה ממשלה שתפעל כדי לסגור את החובות שלה, תמיד יהיה מי שיהיה מוכן לתת לה הלוואה כדי לסגור את החובות הישנים שלה. כך ממשלות יכולות לגלגל את החוב לנצח. 

או לפחות, כמעט לנצח. החלק של הכמעט לנצח נובע מכך שגלגול של חוב לנצח זה תרגיל שאינו שונה מהונאת פירמידה. כאשר ממשלה מגלגלת חוב מבלי להתכוון לשלם אותו, היא בעצם מעבירה כסף ממלווים נוכחיים לטובת המלווים הקודמים, ולטובת האוכלוסייה שלה, שלא צריכה לשלם מיסים בשביל ליהנות משירותים שממומנים בכספי ההלוואות. כמו כל תרגיל פירמידה, לקיחת חובות לנצח מפסיקה לעבוד כאשר הציבור מבין שמדובר בפירמידה. כשההונאה מתבררת, אף אחד לא מוכן לקנות חוב של הממשלה, והמדינה מגיעה לפשיטת רגל. זה קורה כל כמה שנים לארגנטינה, זה קרה ליוון ב-2008, זה כמעט קרה לישראל בשנות ה-1980, וזה המצב בלבנון היום. 

במצב כזה יש לממשלה בדרך כלל שלוש אפשרויות: הראשונה היא לגבות מיסים גבוהים כדי להחזיר כמה שיותר מהחובות. המחיר הוא ירידה חדה ברמת החיים של האזרחים, אבל הרווח הוא שבסופו של דבר המדינה תצבור מספיק מוניטין כדי לחזור לשוקי ההון, והיא שוב תוכל לשחק את משחק ההלוואות. יוון, למשל, בחרה באפשרות הזאת אחרי פשיטת הרגל שלה ב- 2008. אפשרות שנייה, היא להפוך למדינת חסות של מדינות עשירות יותר, כאלו שיסכימו לתת כסף בתמורה לגישה למשאבים או לנכסים אחרים. זה מה שקורה לסוריה שקיומה הכלכלי תלוי ברוסיה ובאיראן. במידה מסוימת זה נכון גם למצרים שזקוקה לסיוע של ערב הסעודית כדי להמשיך לקיים את האזרחים שלה. השלישית היא להמשיך להתגלגל ממשבר למשבר, כפי שעושה ארגנטינה.

• אחרי אקזיט של 25 מיליארד דולר - ״אל תסתכלו לטווח קצר ועל מסיבת אקזיט מהירה, אפשר לבנות דברים גדולים״
• פלסאנמור: "בעלי המניות חכמים. GE בחוץ ואנחנו נצמח מהר מאד"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• 100 אלף שקלים הפכו לעשרות שקלים - סייברוואן עושקת את...

מכיוון שאנשים פרטיים לא צפויים לחיות לנצח, היכולת שלהם לגלגל חוב הרבה יותר מוגבלת, ולכן אנשים גם לא יכולים לקחת חובות באותו סדר גודל כמו מדינות. נכון שיש כמה אנשים שטובים בלחיות על חשבון אחרים. אבל כשתופסים אנשים כאלה, הם מגיעים לכלא, כמו ברני מיידוף, או מתאבדים, כנראה כמו רוברט מקסוול. כל השאר יכולים לקחת הלוואות רק בתנאי שהם יכולים להחזיר.

הלוואות לטווח ארוך

בזמן האחרון עולה שאלה בקשר ללקיחת משכנתאות - למה לעצור את תקופת המקסימום להלוואת משכנתא ל-25 שנים, למה לא לאפשר 30 ו-35 שנים. אגב במקומות רבים בעולם זה אפשרי. במצב הזה, ובהינתן גם שהנכס - הדירה, משועבד למלווה, מה בעצם הבעיה? זה מאפשר ללווה לחיות ברווחה טובה יותר - ההחזר החודשי של המשכנתא יורד ככל שמשך הזמן עולה. אז מדוע לא למתוח את תקופת ההלוואה?

מעבר לכך שבסופו של דבר הסכום המצרפי של המימון והריבית עולים כאשר התקופה ארוכה יותר, זה מחזיר אותנו לתחילת הדיון - האם אנשים כמו מדינות יכולים להיות בחובות כל הזמן. מכיוון שאין חיי נצח, מישהו צריך לשלם את ההלוואה, ולכן בהגדרה ההלוואות הניתנות לתקופה ארוכה עדיין מבטאות תרחיש סביר שהלווים יהיו בחיים במשך תקופת ההחזר, אבל האמת היא שבכל מקרה יש ביטוח חיים שמכסה את המלווה ויש גם את הבטוחה - הדירה שמשועבדת למלווה. ואם כך, מה הבעיה לתת למי שיש לו ביטחונות הלוואות לזמן ארוך?

אין בעיה. המשכנתאות של 30-35 שנים בשלב מסוים כנראה ייכנסו גם לארץ. אם יש משכנתאות הפוכות שמאפשרות למבוגרים לקבל מימון גדול מול הדירה שלהם בידיעה שכשהם ימותו הדירה תשמש כהחזר הלוואה, אז אין סיבה שלא לאשר מימון למשך תקופה ארוכה גם לרוכשי דירות צעירים. השאלה אם זה נכון מבחינתם לעשות זאת - התשובה שלא, אבל ייתכן שאין באמת ברירה במצבים מסוימים.   

 

ד"ר אביחי שניר