משה טריואקס בן ה-80 הקים את משרד היח"צ 'טריואקס יועצים ליחסי ציבור' כמעט לפני יובל, בשנת 1963. כיום מטפל המשרד בתקציבים של לקוחות כמו פורד, יונייטד קונטיננטל איירלנס, סמסונג, האוניברסיטה העברית, הוצאת מטר ועוד.

מאז ייסד את העסק, הספיקו בתו של משה, דפנה טריואקס וולקוביץ (51), ונכדתו טל וולקוביץ- טריואקס (26), "להידבק" בחיידק היח"צ ולהתברג בתפקידי מפתח במשרד: דפנה כמנכ"לית וטל כמנהלת תחום הניו מדיה.

מפסגת הקריירה שלו מביט משה בגאווה על הבנות שממשיכות את המסורת העסקית המשפחתית: "רציתי שהבת שלי תעבוד לצידי כי ראיתי שהענף משגשג ונפתחו בו אפשרויות רבות להתרחב. לאחר שנים רבות בענף התמתנתי ונהייתי פחות אגרסיבי ויותר נינוח לבריות. בעוד שאני התמתנתי , יתר ההישגיות של דפנה, הצעירה ממני, נתן את הטון לפעילות המשרד".

דפנה שהצטרפה לעסק ב-79', במהלך חופשת השחרור מצה"ל, מספרת שהצעד שעשתה, היה דווקא בגד הפתעה לכולם: "שנינו זוכרים שאני עד השחרור הצהרתי שדבר אחד אני לא אעשה לעצמי וזה לעבוד עם אבא שלי. בפועל הגיעה חופשת השחרור ואבא חנך את מפעל המחברות של דפרון בפתח תקווה והיה צריך עזרה בהפקה, הסכמתי לבוא לעזור. וזהו. נפגעתי".

באילו דרכים אופי העבודה שלך משה, היה שונה מאופי העבודה שהתפתח בעסק כיום?

"בזמני כלים כמו מסיבות עיתונאים והודעות לעיתונות היו שכיחות יותר- בממוצע היינו מוציאים ארבע הודעות ביום. בני ברק מידיעות אחרונות היה אומר: 'קיבלתי היום ארבעה טריואקסים'. בכל שבוע היו מסיבת עיתונאים אחת או שתיים. אלה היו אז הדרכים הטובות ביותר להעברת מידע".

בימים בהם האינטרנט עוד לא נחלם אפילו, היו משתמשים במשרד בשירותי שליחות "ירוקים": "היה לנו נער שליח על אופניים שהיה עובר בכל המערכות ובלשכת העיתונות ומפזר בתיבות הודעות לעיתונות. אחר כך הגיע הפקס- הפקס היה כלי אלקטרוני שימושי מאין כמוהו. לדוגמא: בסוף שנות ה-80 הייתי בלונדון ואחד הלקוחות (מכוניות סיאט ספרד) ביקש מהנציג בישראל להעביר אליו בדחיפות תוכנית יח"צ. ישבתי וכתבתי בכתב יד תוכנית בשישה עמודים. דפנה ביררה ומצאה שיש ברמת גן חברה בשם אלקטיס, להם היה הפקס הראשון בישראל. אני מצידי נאלצתי לגשת למשרד מסוים בלונדון שבו היה גם כן פקס, וכך היה".

אבל אל תתנו לגיל להטעות אתכם: "במהרה למדתי את תורת המחשב והיום יש לי אפילו גלאקסי של סמסונג . ב-10-15 שנים האחרונות פרשתי מטיפול בלקוחות, אך אני מטפל בלוגיסטיקה, עובד על המחשב בעברית ואנגלית אבל עדיין ממשיך להדפיס כל דבר".

מה בנוגע לקשר האישי בין היחצ"נים לאנשי התקשורת?

"בתקופה שלנו קשר אישי עם עיתונאים מילא תפקיד מרכזי במהלך העבודה, טלפונים היו כלי העבודה החשוב ביותר. אבל היום השיחות מתנהלות בדרך כלל במייל והמימד האישי נשחק. מרבית המקרים אינך מכיר את האיש בצד השני".

יחסי ציבור 0.3

דפנה, כיצד את רואה את ההבדלים בגישות בין הדור שלך ושל אביך?

השוני בין אבא לביני - למרות שאנחנו מכורים לעבודה ונאמנים לה באופן טוטלי ממש באותה מידה וצורה יש הבדלים תהומיים בקצב ובעומק שבהם הדברים נעשים. פעם רקדו ואלס והיום רוקדים סלסה. אופי העבודה מוכתב כמובן רבות מהשינוי הטכנולוגי אבל גם מריבוי המתחרים ויצר התחרות וההישרדות שהיום יותר מפותחים מפעם".

וטל, שני דורות אחורה, אפשר בכלל לתקשר על אותו גל?

"במקרה שלנו, הדור השלישי מביא למשרד את המילה האחרונה בענף יחסי הציבור ולמרות שסבא מהאסכולה הישנה הוא מבין, מאמין, משקיע ומתעניין. לאמא יש פחות סבלנות והיא ממשיכה לתת ללקוחות את מלוא הפתרונות ביחסי הציבור המסורתיים".

היה לך ברור שתשתלבי בעסק או שגם את "התגלגלת" אליו במקרה כשהצטרפת ב-2010?

"בשונה מאמא שלי אני ידעתי מאז שהייתי ילדה שזה מה שיקרה לי כשאהיה גדולה. אני זוכרת ששאלתי את אמא בגיל צעיר אחרי ששמעתי אותה מדברת בטלפון מה זה לגנוב סוסים והיא הסבירה לי שזו מילה יפה להדלפה. אחר כך מצאתי את עצמי שוב ושוב מסבירה לחברים ביסודי, בתיכון ואפילו בצבא מה ההבדל בין פרסום ליחסי ציבור. לכן המעבר ממלצרות למשרד היה טבעי".

העובדה שיש מאחוריכן שם וייחוס משפחתי, עוזרת לפתוח דלתות?

דפנה: "לשמחתי מוניטין הוא דבר שאי אפשר להחליף. המוניטין מצטברים ומשתבחים עם השנים והשיוך המשפחתי משחק תפקיד ענקי. אפילו היום התקשר מישהו מענף התיירות וביקש לדבר עם אבא אבל הסתפק בשיחה איתי".

טל:" כן! כשאני אומרת שאני הבת של דפנה טריואקס והנכדה של משה אין לזה תחליף. אני מרגישה שאני עומדת על קרקע מוצקה. למרות שהתחום חדש ואני בונה אותה לבד לגמרי, הגב המסורתי הוא כמו יציקת בטון של יציבות".

איך הקשר ביניכם בא לידי ביטוי בהווי של המשרד בשגרת העבודה היום יומית?

"בארוחות משפחתיות אסור לנו לשבת אחד ליד השני וביציאות עם בני הזוג אנחנו צוחקים שמדובר בגיבוש של המשרד ובני זוג מוזמנים. חוץ מזה חובה לציין שהעובדים שלנו מגלים הרבה הבנה וסבלנות למשמע הקריאות בין החדרים: "אמא, אבא, סבא וחוזר חלילה".