בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הכריע באחרונה בסכסוך רכושי בין שתי נשים, לאה ורחל (שמות בדויים), שחיו בזוגיות במשך כארבע שנים, גידלו יחד שני ילדים משותפים, ורכשו דירה משותפת. הסוגיה המשפטית המרכזית שהובאה בפני השופטת תמר סנונית פורר היתה חלוקת הבעלות בנכס המשותף, מכיוון שלאחר פרידתן טענה לאה כי היא זכאית לחלק גדול יותר מהדירה מכפי שנרשם בטאבו. פסק הדין קובע תקדים חשוב ביחס לאופן שבו יש לפרש הסכמים ממוניים בין בני זוג, ולמשמעות של הרישום בפנקס המקרקעין.

בינואר 2019, במהלך חייהן המשותפים, חתמו לאה ורחל על הסכם ממון שהסדיר את העניינים הרכושיים ביניהן במקרה של פרידה. כשנה וחצי לאחר מכן, בספטמבר 2020, רכשו השתיים דירה בעיר מגוריהן תמורת 2.52 מיליון שקל. ההון העצמי שהביאה כל אחת מהן לרכישה היה שונה משמעותית: לאה השקיעה 910 אלף שקל ואילו רחל תרמה 200 אלף שקל. בנוסף לכך, השתיים לקחו ביחד משכנתא בסכום כולל של 1.81 מיליון שקל, שאותה שילמו בחלקים שווים. בהתאם לכך, הדירה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כך שלאה החזיקה ב-64% מהזכויות ורחל ב-36%.

ואולם לאחר פרידתן בסוף 2022, טענה לאה כי נפלה טעות ברישום הזכויות בדירה, וכי למעשה יש לה זכאות ל-82% מהנכס, בהתחשב בכך שהיא הביאה את עיקר ההון העצמי לרכישה. מנגד, רחל טענה כי יש לדבוק ברישום המקורי וכי אין מקום לשינויו.

אביה של לאה הוטעה על ידי רחל

לאה טענה כי בעת חישוב של חלקה של כל אחת מהן בדירה, נפלה טעות בכך שנלקחה בחשבון גם המשכנתא, אף שלטענתה ההסכמה היתה שחישוב האחוזים יתבסס על ההון העצמי בלבד. היא הוסיפה כי גילתה את הטעות רק בסמוך לפרידה, וכי אביה, שהיה מעורב בניהול ההליך הרכושי, הוטעה על ידי רחל בעת חישוב שיעור הבעלות. לטענתה, רחל הציגה לאביה חישוב שגוי, והוא, מתוך אמון, אישר את החישוב בלי להבין את משמעותו המלאה.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד טענה לאה כי רחל עצמה הודתה בטעות לאחר שנודע הדבר, אך לאחר מכן "משכה את הזמן" ונמנעה מלתקן את הרישום. לטענתה, תיקון המרשם מתחייב מכוח דיני החוזים ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

מנגד, רחל טענה כי טענותיה של לאה הועלו באיחור, וכי לאה ידעה היטב את אופן חישוב האחוזים. לדבריה, הרישום בפועל משקף את ההסכמה שהיתה בין הצדדים בזמן אמת, ונתמך על ידי מסמכים והודעות שנשלחו בזמן הרכישה. עוד ציינה כי לאה ואביה היו מעורבים באופן מלא בתהליך הרישום, ואפילו עורכת הדין שטיפלה בעסקה אישרה את חישוב האחוזים.

רחל אף הדגישה כי לאורך כל השנים, ההסכמות בין הצדדים יושמו בפועל, לרבות חלוקה שוויונית של תשלומי המשכנתא, ולכן אין בסיס לטענת לאה כי יש לשנות את הרישום. לטענתה, מדובר בניסיון "לשכתב" את ההסכמות בדיעבד ולזכות בחלק גדול יותר בדירה על חשבונה.

• נפצע בטרמפולינה בטיול בית ספר - וזה הסכום שיקבל
• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

"הרישום יהווה ראיה מכרעת לגבי שיעור הבעלות"

השופטת תמר סנונית פורר דחתה את תביעתה של לאה, תוך שהיא מציינת כי "הרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא ראיה חותכת לתוכן הזכויות, ועל מנת לשנותו יש צורך להוכיח עילה משפטית מבוססת כדוגמת טעות מהותית או מרמה". בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לאה לא הצליחה להוכיח כי נפלה טעות כלשהי ברישום, וודאי שלא טעות שמצדיקה את תיקון המרשם בניגוד לרצונה של רחל".

עוד קבעה השופטת בהכרעתה כי ההסכם בין הצדדים קבע במפורש כי "הרישום יהווה ראיה מכרעת לגבי שיעור הבעלות, אלא אם יוסכם אחרת בכתב". לפיכך, טענותיה של לאה נדחו, ובית המשפט קבע כי יש לדבוק בחלוקה הרשומה – 64% ללאה ו-36% לרחל. בנוסף, נפסקו הוצאות משפט, שאותן תשלם לאה, בסכום כולל של 35.1 אלף שקל. ההוצאות הוטלו עליה משום שבית המשפט ראה בתביעתה ניסיון מאוחר לשנות עובדות קיימות ולערער על רישום שבוצע בהתאם להסכם תקף.

כיצד הסכם חיים משותפים משפיע על קביעת הבעלות בדירה?

ההסכם שנחתם ביניהן קבע במפורש כי הרישום בטאבו הוא המחייב. מכיוון שלאה לא הציגה מסמך רשמי הסותר זאת, נקבע כי הרישום גובר על טענותיה.

במקרה נוסף, הכריע בית המשפט לענייני משפחה באשדוד בחודש בסוגיה סבוכה הנוגעת לזכויות רכושיות בין בני זוג לשעבר, שחיו כידועים בציבור במשך קרוב לשני עשורים, ואף הביאו לעולם שתי בנות משותפות. במהלך חייהם המשותפים, התגוררו בני הזוג בדירה שנרכשה ב-2002 על ידי האשה והוריה, כשהדירה נרשמה על שם שלושתם – האשה, אביה ואמה – בחלקים שווים. לאחר הפרידה, הגיש האיש תביעה שבמסגרתה דרש לקבל 900 אלף שקל - סכום שלטענתו משקף מחצית מהזכויות בדירה. בנוסף, הוא דרש לקבל דמי שימוש בגין מגוריה של האשה בדירה מאז הפרידה, איזון במיטלטלין וחלק ממחיר מכירת רכב ששייך לאשה. לטענת האיש, בעת רכישת הדירה הוסכם בינו לבין האשה והוריה כי הדירה תהיה בבעלות בני הזוג, ובלבד שהם יישאו בתשלומי המשכנתא. לדבריו, לא היתה כדאיות כלכלית לרשום את המשכנתא על שמם בשל הטבות שקיבלו הורי האשה כעולים חדשים. לטענתו, מכיוון שהוא ואשתו נשאו יחד בתשלומי המשכנתא במשך שנות חייהם המשותפים, הוא זכאי למחצית מהדירה.