נזיקין/נפקות אי חידוש רישיון בפיצוי בשל ת"ד/עליון

עובדות וטענות: בתאונת דרכים שארעה בתאריך 15.11.99 נפגעו ארבעת המבקשים – האב, שנהג ברכב (להלן: המבקש), ושלושת ילדיו (המבקשים 4-2). בעת התאונה לא החזיק המבקש ברישיון נהיגה ישראלי תקף. אמנם, היה בידיו רישיון נהיגה ישראלי בין השנים 1976-1980, אולם תוקף הרישיון פג בשנת 1980, ומאז ועד ליום התאונה – קרוב לעשרים שנים – לא חודש. מסתבר, כי בשנת 1980 עבר המבקש, יחד עם משפחתו, לארצות-הברית, שם הם חיו במשך כחמש-עשרה שנים. בשנת 1994 חזרו ארצה, וישראל שבה להיות מקום מושבם. על אף זאת, רישיון הנהיגה הישראלי – לא חודש. כך ארע, שכעבור חמש שנים לערך, בעת התאונה, החזיק המבקש רק ברישיון נהיגה זר, שאין בו כדי להתיר נהיגה בישראל. לאחר קרות התאונה, חידש המבקש את רישיונו. האם, בנסיבות אלה, קמה למבקשים זכאות לפיצויים?

פסקי-הדין של הערכאות הקודמות נסבים בעיקר על פרשנותו של סעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), המגביל את זכאותם של נפגעים לפיצוי, ובין היתר, את מי שנהג כשאין לו רישיון לנהוג (סעיף 7(3)), למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה בית משפט השלום מצא שהיעדר רישיון הנהיגה אינו אלא פגם טכני הבא בגדר הסיפא שעניינה "רישיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, קבע כי הסיפא נועדה למנוע את שלילת הזכאות ממי שנעדר רישיון מטעמים "פיסקאליים". אולם, עם חלוף הזמן שוב אין המניעה פיסקאלית גרידא, ועל-פי תקנות התעבורה (תקנה 172א), לאחר תקופה של שנה שבה רישיון אינו בתוקף, חידושו מחייב עמידה בבחינות ובבדיקות, אלא אם ניתן פטור מכך על-ידי רשות הרישוי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי חרף העובדה שבמקרה זה חודש רישיונו של המבקש, לאחר התאונה, בלא צורך בקיום "מבחן שליטה", הרי ש"שיקול הדעת המאוחר שהופעל [על-ידי רשות הרישוי] הוא שאפשר את קבלת רישיון הנהיגה ובתשלום האגרות בלבד לא היה די". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הזכאות נשללת במקרה זה גם לפי פוליסת הביטוח, אם כי טענה זו – כך ציין – לא הועלתה כראוי לפני הערכאה הראשונה, ולפיכך גם לא נדונה על-ידה. מכאן, בקשת רשות הערעור דנן. דיון משפטי: כב' הש' א' ריבלין: הקושי בהוראת סעיף 7(3) לא נובע מלשונה של ההוראה – זו פשוטה וברורה – אלא מהשיקולים המתנגשים בגדרה וממלאים אותה בתוכן. הסנקציה הקבועה בסעיף – שלילת פיצויים לפי החוק – חריפה היא ובעלת סממנים עונשיים, ולכן מתעוררת מפעם לפעם השאלה היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית המונחת ביסודו של החוק לתכליתו ההרתעתית והעונשית כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף דנן.

לענייננו, יש לקבל את העמדה שהביע בית המשפט המחוזי, לפיה הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח. אכן, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. אמנם, אין לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" ואין לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה כעניין טכני ותו לא. יותר קרוב הדבר, כך בית המשפט, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 משקפת עמדה זו, בקבעה כי "לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רישיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחלופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את ענייננו. אמת: התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים אינה עולה בקנה אחד עם "יד קלה על ההדק" בכל הנוגע לשלילת הזכות לפיצויים. הנטייה של בית משפט זה היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים. אלא שכאמור, לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל. זאת ועוד, קיים אינטרס ממשי להרתיע את הנהגים מפני ניתוק מוחלט, בלתי-מוגבל בזמן, של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג במדינת ישראל. אף זה אינו עניין טכני בלבד, אלא תנאי-בלעדיו-אין לקיום בקרה ופיקוח על כך שהנהגים בכבישי ישראל הינם כשירים ומיומנים ואינם מעמידים את סביבתם בפני סיכון חריג. משכך, צדק בית המשפט המחוזי, כי העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור "מבחן שליטה" כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי-קבלת רישיון, במשך שנים כה רבות (מה עוד שככל הנראה חויב המבקש לעבור בדיקת ראייה ובדיקה רפואית כתנאי לקבלת רישיון). גם העובדה שהחזיק ברישיון זר אינה מסייעת לו. במועד התאונה, ושנים קודם לכן, נהג המבקש ללא רישיון נהיגה תקף – ולא מטעם פורמאלי. לפיכך, אין הוא בא בגדר הסיפא לסעיף 7(3) וזכאותו לפיצויים נשללת. לסיום נדרש בית המשפט לדבר נוסף והוא, שסעיף 7(3) עוסק בשלילת הפיצויים מ"מי שנהג ברכב". אין בהכרח לזהות בין עניינו של המבקש 1 לבין עניינם של המבקשים 4-2. בעניין זה לא הושמעו בפני בית המשפט טענות ולפיכך יכול ותעמוד למבקשים 4-2 זכות לתבוע פיצויים. כיוון שבית-המשפט המחוזי לא דן בה היא תובא לפניו מחדש.

כב' הש' א' רובינשטיין: גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה; היא באה להבטיח, בראש וראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו. בקרת רישיון הנהיגה על-ידי מערכת הרישוי היא בקרה ברף מינימלי – אך אין לרדת מתחת לרף זה, בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". את המסננת לבחינת מעמדו של רישיון זר צריכה לספק מערכת הרישוי, ואין הדבר יכול להיות תלוי ברצונותיו של כל איש ואיש. אמנם, ישנם רישיונות נהיגה המוכרים במדינות זרות, וכן ישנם רישיונות בינלאומיים המבוססים על רישיון מקומי תקף, אך לא זה הוא שאירע כאן. מכאן, שמדובר בעניין מהותי-נורמטיבי ולא טכני. הציבור שם מבטחו בכך שהנוהגים בכביש יהיו מורשים; אין הדבר יכול להימסר לרצונו הטוב של נהג פלוני או אלמוני; וגם העובדה שלימים הופטר המבקש 1 ממבחן אינה יכולה לשנות, שכן בקו עקרוני וברור עסקינן. סעיף 7(3), כפי שצוין, מטרתו הרתעה; עלינו להתמיד בכך, כל עוד לא ימצא המחוקק דרכים שישלבו פתיחותו של עולם גלובלי עם "ביטחון ברישיון" ועמו בטיחות.