תו"ב/האם אי מיצוי מטרת הפקעה מזכה בהשבת נכס?/עליון
עובדות וטענות:
המערערות הן היורשות של המנוח, שהיה הבעלים במושע של כ-6.5 דונם בחדרה (להלן: המקרקעין). ביום 23.5.54 התפרסמה הודעה בהתאם לסעיף 2 לחוק הרכישה על הפקעת המקרקעין. המקרקעין שימשו כקרקע חקלאית עת הופקעו, ומאז הקניית המקרקעין לרשות הפיתוח ועד היום נעשה בהם שימוש חקלאי כפרדסים של עצי הדר. לטענת המערערות, נודע להן על הפקעת המקרקעין רק בסוף שנות ה-90, שכן לא נשלחה כל הודעה בעניין לבעלי הקרקע כאשר בוצעה ההפקעה. באותה עת, דחו המערערות הצעה מהמדינה לפיצוי כספי ובתביעה שהגישו לביהמ"ש המחוזי הן ביקשו את השבת המקרקעין ולחלופין קבלת פיצוי בהתאם לשווי המקרקעין ביום הגשת התביעה. התביעה נדחתה ומכאן הערעור דנן. המערערות טוענות כי אמנם נקבע, כי השימוש במקרקעין לצרכי עיבוד חקלאי נכלל במטרה של "התיישבות", שהיא אחת המטרות שבגינן ניתן היה להפקיע מקרקעין לפי 2(א) לחוק הרכישה אלא שלטענתן, נוכח הירידה הניכרת שחלה בחשיבותו הכלכלית של ענף הפרדסנות אין ההפקעה ממלאת עוד צורך חיוני של המדינה ומטרתה נתמצתה, ועל כן קמה להן הזכות לקבל את המקרקעין בחזרה. כן נטען, כי לא נתקבלה כל הודעה בדבר ההפקעה ולפיכך נפל בה פגם.
דיון משפטי:
כב' הש' ד' בייניש:
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
