עבודה/זכאות עובד מדינה שלא התמנה כחוק לגמלאות/ארצי

עובדות וטענות: המערער הועסק במשרד התקשורת כמחלק דואר החל מחודש דצמבר 1982. בשנת 1983 נחתם חוזה בין המערער למדינת ישראל בו נקבע כי המערער יועסק במדינה כקבלן. בתאריך 1.4.87 הוקמה המשיבה 2 (להלן: רשות הדואר) כתאגיד סטאטוטורי הפועל עפ"י חוק רשות הדואר, התשמ"ו-1987. עם הקמת רשות הדואר, הועבר המערער, שהועסק כאמור במדינה כמחלק דואר, לרשות הדואר וגם שם הועסק כקבלן. החל משנת 1989, נכנס ויצא המערער מבתי הדין השונים כשלבסוף קובע ביהמ"ש העליון, כי בתקופת העסקתו של המערער ברשות הדואר התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. בביה"ד האזורי עמדה לדיון השאלה, מהן הזכויות להן זכאי המערער הנגזרות ממעמדו כעובד במדינה וברשות הדואר. נקבע, כי אין לראות במערער עובד עפ"י חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959, אלא כמי שהועסק עפ"י חוזה מיוחד עד ליום 31.3.87 - המועד בו הוקמה רשות הדואר. ממועד זה ועד ליום 14.4.90 היה המערער במעמד של עובד רשות הדואר המועסק על פי חוזה מיוחד. החל ממועד זה ואילך היה המערער לעובד קבוע ברשות הדואר, זאת לאור ההוראה הקבועה בהסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין רשות הדואר להסתדרות. נקבע, כי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגימלאות) אינו חל עליו. עם זאת, המערער זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה צוברת (להלן: קרן פנסיה) ואם לא ניתן לבצע הפרשות רטרואקטיביות לקרן הפנסיה, על רשות הדואר לשלם למערער פיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה. כן נקבע, כי עד לשנת 1994 היקף המשרה בו עבד היה 50%. אשר על כן, יש לחשב את הזכויות להן הוא זכאי מתוקף מעמדו כ"עובד" על בסיס היקף משרה של 50% עד שנת 1994 ו-100% משנת 1994 ועד לפרישה.

דיון משפטי: כב' הש' ע' רבינוביץ': עובד על פי חוזה מיוחד מועסק בעבודה צמיתה או בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה. סוגים מסויימים של עובדים על פי חוזה מיוחד מועסקים במשרות בתקן, אולם משך העסקתם של כל העובדים על פי חוזה מיוחד מוגבל בזמן. עבודת המערער כדוור לא הייתה עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה. עבודת המערער בה עסק בשנים 1982-1998 (כ-16 שנה) מעידה על עצמה שאינה יכולה להיות עבודה שאינה צמיתה. כלומר, המערער לא יכול היה להיות מועסק בחוזה מיוחד על פי הכללים שהתוותה המדינה עצמה בתקשי"ר ובתקנות וקל וחומר שאף לא יכול היה ללבוש מחלצות של קבלן, העושה אותה עבודה כמו חלק מחבריו לעבודה, שעל פי חומר הראיות הועסקו באותו תפקיד (דוורות) כעובדים לכל דבר ועניין. העסקה בדרך זו לידתה בחטא. אפילו אמרת שהמדינה הייתה במצוקת תקנים, שלא אפשרה לה להעסיק דוורים אלא בדרך זו, המדינה אינה רשאית במצבי דחק לסטות ממסלולי העסקה שהיא עצמה הכשירה בתקשי"ר ובתקנות. משכך, נשאלת השאלה, האם ראוי לראות במערער עובד מדינה שהתמנה על פי חוק המינויים. אין חולק, כי המערער שהועסק במדינה כקבלן לא התקבל לעבודה במדינה בתנאים המותווים בחוק המינויים. כך למשל, לא הועמד המערער בפני בדיקות רפואיות, לא הצהיר אמונים, וכן לא ניגש וממילא לא עבר מכרז למשרה בה הועסק. נשאלת השאלה, האם במקרה הנוכחי יש לסטות מן ההלכה, לפיה משלא עמד העובד בתנאים המותווים בחוק המינויים, אין להעניק לו מעמד של עובד קבוע. ביהמ"ש סבור, כי העובדה שהמערער לא עמד בתנאים המותווים בחוק המינויים כגון: בדיקה רפואית, הצהרת אמונים, הצהרת רכוש ועוד היא כשלעצמה אינה נימוק מספיק לשלילת מעמדו כעובד קבוע. ביהמ"ש בוחן בעניין זה את סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו: "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו" וקובע, כי המדינה אשר סווגה את המערער בטעות כ"קבלן", וכך העסיקה אותו, מנעה את קיום התנאים הקבועים בחוק המינויים כמו הדרישה לבדיקה רפואית ולהצהרת אמונים, ולכן אין היא זכאית להסתמך על אי קיומם ואין בכך לשלול מן המערער את מעמדו כעובד מדינה קבוע. בהקשר זה מציין ביהמ"ש, כי העובדה שהמערער עבד שנים רבות בתפקידו ללא טענות או בעיות ידועות עשויה לחזק את המסקנה, כי היה עובר את הבדיקות הרפואיות וגם את הליכי המכרז ולפחות לא סביר יותר להניח ההיפך. מנהל תקין צריך היה להפוך את העקוב (העסקה בדרך לא דרך) למישור ע"י הוספת תקן והכשרת ההעסקה כפי שיש לצפות ממנהל תקין. לפיכך, קובע ביהמ"ש, שיש לראות את המערער בנסיבות אלה לצורך חוק הגימלאות כעובד קבוע שהיה מועסק עפ"י כתב מינוי ולא הועסק כך בשל מכשלות שהציבה המדינה עצמה. על כן, ראוי להצהיר כי מעמדו של המערער וזכויותיו לעניין גימלאות יהיו כשל עובד קבוע שעבר מהמדינה לרשות הדואר במעמד של עובד קבוע. לגבי התקופה בה היה המערער מבוטח בפנסיה צוברת ברשות הדואר, אין הוא זכאי לכפל גמלה ואת הכספים שהפרישה רשות הדואר עבורו יש להחזיר אליה. את הניכויים שנוכו משכרו של המערער יש להחזיר למערער. למען הסר ספק- פסיקתו של ביה"ד האזורי בכל הנוגע לביטוחו של המערער בקרן פנסיה צוברת החל משנת 1987 - בטלה. כב' הנש' הש' ס' אדלר (דעת מיעוט): על-מנת שאדם יבוא בגדר עובד מדינה קבוע הזכאי, בין היתר, לזכויות עפ"י חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, עליו להתקבל לעבודה במדינה בתנאים המותווים בחוק המינויים, מה שאין כן במקרה דנא. עובד מדינה אינו מקבל קביעות, וכפועל יוצא מכך גם זכויות הנגזרות מחוק הגמלאות, בשל עצם העסקתו משך מספר שנים בשירות המדינה. עובד מקבל קביעות על פי הנהלים והתנאים הכרוכים בקבלת עובדים לשירות המדינה, כקבוע בחוק המינויים, ובראשם עקרון היסוד של החוק - העיקרון של עריכת מכרז פומבי. אל חובת עריכת המכרז מצטרפת, כאמור, ההוראה בדבר מינוי למשרה פנויה בתקן וכן תנאים אישיים נוספים הצריכים להתמלא במועמד למינוי, כגון, חובת המועמד להיות אזרח ישראל, והיותו כשיר מבחינה רפואית לשרת במשרה הנדונה. עצם חלוף הזמן בו מועסק עובד בשירות המדינה משליך על זכויות כלליות העולות מקיום יחסי עובד-מעביד, אולם אין הוא מקנה זכויות הנגזרות מחוק הגמלאות. במקרים רבים הארכת תקופת ההעסקה, מבלי להעניק לעובד מעמד של עובד במינוי תכליתה דווקא לסייע לעובד, שכן האפשרות האחרת היא פיטורים. כך, הדעת נותנת שלו הניחה המדינה, כי בסופו של יום עובדים דוגמת המערער יסווגו כעובדים קבועים, הייתה חדלה להעסיקם הרבה לפני שעניינם היה מתגלגל לפתחם של בתי הדין לעבודה. לבסוף, קביעה לפיה עצם חלוף הזמן מזכה בזכויות הנגזרות מחוק הגמלאות עלולה להוביל לחוסר יציבות בהסדרי הפנסיה במשק - דבר שאינו רצוי. ועוד, אי החלת הוראות חוק הגמלאות אינה מותירה את העובד נטול הגנה, שכן זכויותיו יכול שיובטחו בקרן פנסיה צוברת. באשר לקביעה דלעיל, כי עצם העסקת עובד שלא במעמד קבוע לאורך שנים כמוה כמניעת קיום תנאי מתלה בחוזה – ספק אם זה הוא אכן ההיקש המתבקש. בקביעה זו יש כדי להפוך את הוראות חוק המינויים לפלסתר שכן ההנחה הגלומה בקביעה זו היא, כי לו הועמד העובד בצורך למלא אחר הנהלים והתנאים הקבועים בחוק המינויים היה, בהכרח, צולח אותם. כך גם לעניין קיומו של תקן פנוי. אם תובע נמנע מלעשות את כל הדרוש כדי לעמוד בנטל שעל כתפיו של "המוציא מחברו עליו הראיה", הרי שעניין זה יש לזקוף לרעתו ואין כל נפקות לזהות בעל הדין שכנגד. כב' סג"נ הש' א' ברק-אוסוסקין: המערער היה עובד של משרד התקשורת וכאמור בפסק הדין בעניינו בביהמ"ש העליון, בג"ץ 6194/97 שלמה נקש נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח', בינו לבין מדינת ישראל התקיימו יחסי עובד-מעביד. עפ"י פסק הדין, המשיך המערער להיות בסטטוס של עובד ברשות הדואר, אשר באה בנעלי משרד התקשורת. החוק אפשר לרשות הדואר להעסיק עצמאיים בדרך של outsourcing. ברם, המערער לא נשכר לאחר הקמת רשות הדואר. המערער היה עובד של המדינה ואילו רק המעבידה התחלפה כך שהמערער המשיך להיות באותו סטטוס בו היה כשעבד במדינה. זאת, אף אישר ביהמ"ש העליון בדיעבד. לפיכך, אין צורך לדון בשאלה אם היה על המערער להתמנות עפ"י חוק המינויים. המערער מונה למשרד התקשורת והוא המשיך לעבוד באותו סטטוס. כל הזכויות שהיו לו בהיותו עובד משרד התקשורת ממשיכים לעמוד לו. אם המערער היה זכאי לפנסיה תקציבית בהיותו עובד המדינה, עומדת לו זכות זו בהמשך.