לשון הרע/פרסום תמונת אסיר מול זכותו לפרטיות/מחוזי

עובדות וטענות: המערערים הגישו כנגד המשיבים תביעה בבימ"ש השלום שעניינה תשלום פיצוי בסך 750,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע. המערערים טענו כי המשיבים פרסמו בעמודו הראשון של עיתון "ידיעות אחרונות", את תמונתו של המערער, כשהוא מסב לשולחן בחצר כלא מעשיהו, יחד עם עשרה אסירים נוספים וביניהם האסיר אריה דרעי. במהלך שנת 2000, ריצה המערער עונש מאסר של כ-5 חודשים, באגף התורני בכלא מעשיהו ובמהלך תקופה זו נעשה הפרסום האמור. מאסרו של המערער וכליאתו הסבה למערערים, לטענתם, בושה רבה והם הקפידו לשמור את הפרשה בסוד כמוס מפני כל מכריהם ואכן, במשך מרבית תקופת המאסר עלה בידם להסתיר את הדבר. אולם, כאמור, מאמצים אלו נגדעו באחת עקב הפרסום של המשיבים, שתואר לעיל. פניו של המערער בתמונה האמורה היו גלויות לחלוטין, מבלי שנעשה אפילו ניסיון להסוותן ו/או לטשטשן, באופן שימנע את זיהויו. התמונה צולמה ע"י צלם העיתון, כאשר האחרון הגיע לגדר הכלא ומשם קרא בשמו של דרעי, וכאשר דרעי ויתר האסירים, שישבו לידו, הפנו את ראשיהם לעבר הקול הקורא – לכדם הצלם בעדשת מצלמתו. המערער מעולם לא נתן הסכמתו לצילומו בחצר הכלא ו/או לפרסום התמונה ברבים ומעולם לא ניתנה לו הזדמנות להביע את התנגדותו להצגתו לראווה, כשהוא מאחורי סורג ובריח. בד בבד עם הגשת התביעה האמורה, הוגשה ע"י המערערים בקשה להטיל צו איסור פרסום שמם ופרטיהם המזהים בתביעה וכן להטיל צו איסור פרסום של התמונה נשוא התובענה, וזאת לפחות עד למתן פסק דין בתביעה. השאלה שנבחנה ע"י בימ"ש קמא היתה, האם מותר לפרסם שמו של אדם או פרטים מזהים שלו או את תמונתו שעה שהוא מרצה עונש מאסר שהושת עליו, בשל הרשעתו. נקבע, כי עיקרון פומביות הדיון בא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כלשון סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפיכך, "עיקרון פומביות הדיון" שבחוק יסוד: השפיטה, גובר על עיקרון ההגנה על הפרטיות, שנקבע בסעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד קובע ביהמ"ש, כי הפרסום כבר בוצע בעמודו הראשון של העיתון הנפוץ במדינה, כאשר הנזק הנטען כבר נגרם למעשה, ובשלב זה, אין שום דבר שהציבור אינו יודע וביהמ"ש צריך לעצור את פרסומו. מכאן בקשת רשות הערעור.

דיון משפטי: כב' הש' מ' רובינשטיין: ביהמ"ש העליון הכריע באיזון בין פומביות הדיון והזכות לפרטיות באופן ברור בבר"ע 3007/02 יואב יצחק נ' ארנון מוזס: "אמנם פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעיתים קרובות בפרטיות העדים. אך ככלל, הזכות לפרטיות – הגם שהיא זכות יסוד – נסוגה מלפני עיקרון הפומביות ...". פומביות הדיון הוא עיקרון יסוד חוקתי בדין הישראלי הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. על כן, מצווה בית המשפט, לסטות מזכות יסוד זו של עיקרון הפומביות רק לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום, ולעולם תטה הכף לעבר פומביות הדיון (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום). הליך פלילי במדינה דמוקרטית מתנהל באופן פומבי והרשעתו בדין של אדם אינה חסויה ומהווה חלק ממה שזכותו של הציבור לדעת. במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, לא הוטל צו איסור פרסום ולא היתה כל מניעה חוקית לדווח על כל פרט מפרטיו של ההליך. מכאן, גם הרשעתו הפלילית אינה יכולה להיחשב כעניינו הפרטי. כל עיתונאי זכאי לדווח על הרשעתו של אדם (והמערער בתוכם) ועל המאסר שנגזר עליו ועל פי סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות המפנה לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, פרסום שכזה "לא ישמש עילה לתביעה". בהלכה הפסוקה נקבע כי עיקרון הפומביות הוא בעל משקל רב יותר מאשר הזכות לפרטיות (פרשת מרום). גם במקרה זה, פומביות הדיון, זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי גוברים על זכות המערערים לפרטיות: עצם ההרשעה יש בה עניין לציבור. בית הסוהר אינו בגדר רשות היחיד, אלא רשות הרבים, שלא לדבר על חצר בית הכלא שם צולמה התמונה. לא ניתן לקבוע שצילום אסיר השוהה בבית האסורים מהווה פגיעה בפרטיותו מעבר למתחייב משלילת חירותו. עצם הטלת העונש, כמו גם פרסומו ברבים, מטרתו לשרת את הציבור כחלק מההליך של אכיפת החוק. בדומה לזכויות יסוד אחרות, הזכות לפרטיות אינה זכות מוחלטת והיא זכות יחסית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על זכות העבריין לפרטיות. על פי ההלכה הפסוקה, זכות זו הינה מצומצמת ביותר (ב"ש 5075/01 פיכמן נ' מ"י). חוק הגנת הפרטיות מבחין בין צילום אדם ברשות היחיד לבין צילום אדם ברשות הרבים. הצילום ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיות. לעומת זאת, ברשות הרבים הצילום אינו אסור לכשעצמו. בית הכלא הוא בגדר רשות הרבים, כפי שהדבר הוכר בהלכה הפסוקה וגם המחוקק הכיר בכך.