לשון הרע/פרסום תמונת אסיר מול זכותו לפרטיות/מחוזי
עובדות וטענות:
המערערים הגישו כנגד המשיבים תביעה בבימ"ש השלום שעניינה תשלום פיצוי בסך 750,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע. המערערים טענו כי המשיבים פרסמו בעמודו הראשון של עיתון "ידיעות אחרונות", את תמונתו של המערער, כשהוא מסב לשולחן בחצר כלא מעשיהו, יחד עם עשרה אסירים נוספים וביניהם האסיר אריה דרעי. במהלך שנת 2000, ריצה המערער עונש מאסר של כ-5 חודשים, באגף התורני בכלא מעשיהו ובמהלך תקופה זו נעשה הפרסום האמור. מאסרו של המערער וכליאתו הסבה למערערים, לטענתם, בושה רבה והם הקפידו לשמור את הפרשה בסוד כמוס מפני כל מכריהם ואכן, במשך מרבית תקופת המאסר עלה בידם להסתיר את הדבר. אולם, כאמור, מאמצים אלו נגדעו באחת עקב הפרסום של המשיבים, שתואר לעיל. פניו של המערער בתמונה האמורה היו גלויות לחלוטין, מבלי שנעשה אפילו ניסיון להסוותן ו/או לטשטשן, באופן שימנע את זיהויו. התמונה צולמה ע"י צלם העיתון, כאשר האחרון הגיע לגדר הכלא ומשם קרא בשמו של דרעי, וכאשר דרעי ויתר האסירים, שישבו לידו, הפנו את ראשיהם לעבר הקול הקורא – לכדם הצלם בעדשת מצלמתו. המערער מעולם לא נתן הסכמתו לצילומו בחצר הכלא ו/או לפרסום התמונה ברבים ומעולם לא ניתנה לו הזדמנות להביע את התנגדותו להצגתו לראווה, כשהוא מאחורי סורג ובריח. בד בבד עם הגשת התביעה האמורה, הוגשה ע"י המערערים בקשה להטיל צו איסור פרסום שמם ופרטיהם המזהים בתביעה וכן להטיל צו איסור פרסום של התמונה נשוא התובענה, וזאת לפחות עד למתן פסק דין בתביעה. השאלה שנבחנה ע"י בימ"ש קמא היתה, האם מותר לפרסם שמו של אדם או פרטים מזהים שלו או את תמונתו שעה שהוא מרצה עונש מאסר שהושת עליו, בשל הרשעתו. נקבע, כי עיקרון פומביות הדיון בא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כלשון סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפיכך, "עיקרון פומביות הדיון" שבחוק יסוד: השפיטה, גובר על עיקרון ההגנה על הפרטיות, שנקבע בסעיף 7 (א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד קובע ביהמ"ש, כי הפרסום כבר בוצע בעמודו הראשון של העיתון הנפוץ במדינה, כאשר הנזק הנטען כבר נגרם למעשה, ובשלב זה, אין שום דבר שהציבור אינו יודע וביהמ"ש צריך לעצור את פרסומו. מכאן בקשת רשות הערעור.
דיון משפטי:
כב' הש' מ' רובינשטיין:
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
