מנהלי/נפקותה של זניחת בקשה לאיחוד משפחות/עליון
עובדות וטענות:
המשיב 1 הוא אזרח ישראלי שנישא למשיבה 2 תושבת האזור. באוקטובר 1996 הגיש המשיב 1 בקשה לאיחוד משפחות עבור אשתו. הבקשה נדחתה, משום שלא הוכח כי מרכז חייהם של המשיבים הוא בישראל. המשיבים הגישו ערר על החלטה זו. לאחר שהמשיבים נענו לדרישת משרד הפנים להצגת מסמכים, אושרה בקשתם. למשיבה 2 ניתן היתר שהייה בישראל ל-12 חודשים, עד ליום 15.8.01. ביום 17.8.01 נולדה ביתם של המשיב, המשיבה 4, אשר סובלת מאז לידתה מבעיות רפואיות קשות, והמשיבים 1 ו-2 נאלצו לסעוד אותה ולשהות ליד מיטתה בבית החולים במשך פרקי זמן לא מבוטלים ולפיכך, לא הגישו בקשה להארכת תוקפו של היתר השהייה של המשיבה 2 בישראל. ביום 2.4.03 שלח משרד הפנים למשיב 1 הודעה בדבר ביטול הבקשה לאיחוד משפחות, משום שלא הוגשה בקשה להארכת היתר השהייה של המשיבה 2. המשיב הגיש ערר על החלטה זו והערר נדחה. באוקטובר 2004 הגישו המשיבים עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו כי המשיבה 2 תיכנס להליך מדורג לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה וקבע, בין היתר, כי נוכח מצבה הרפואי הקשה של המשיבה 4 מתקיימות במקרה דנן נסיבות אובייקטיביות קשות המצדיקות התחשבות במשיבים מטעמים הומניטאריים. עוד ציין בית המשפט, כי בהתחשב בהוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל המשמעות המעשית של ביטול בקשה לאיחוד משפחות בשל חלוף הזמן והצגת דרישה להגשת בקשה חדשה איננה פרוצדוראלית בלבד אלא מדובר, למעשה, בשלילת הזכות לאיחוד משפחות. מכאן הערעור. המדינה טוענת כי לביהמ"ש מחוזי אין סמכות לדון בבקשה לתושבות קבע של בן זוג של אזרח וכן כי יש לראות בהימנעות המשיבים מלפנות למשרד הפנים - זמן ניכר לאחר תום תוקף ההיתר - כזניחת הבקשה.
דיון משפטי:
כב' הש' ד' ביניש:
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
