מנהלי/נפקותה של זניחת בקשה לאיחוד משפחות/עליון
עובדות וטענות:
המשיב 1 הוא אזרח ישראלי שנישא למשיבה 2 תושבת האזור. באוקטובר 1996 הגיש המשיב 1 בקשה לאיחוד משפחות עבור אשתו. הבקשה נדחתה, משום שלא הוכח כי מרכז חייהם של המשיבים הוא בישראל. המשיבים הגישו ערר על החלטה זו. לאחר שהמשיבים נענו לדרישת משרד הפנים להצגת מסמכים, אושרה בקשתם. למשיבה 2 ניתן היתר שהייה בישראל ל-12 חודשים, עד ליום 15.8.01. ביום 17.8.01 נולדה ביתם של המשיב, המשיבה 4, אשר סובלת מאז לידתה מבעיות רפואיות קשות, והמשיבים 1 ו-2 נאלצו לסעוד אותה ולשהות ליד מיטתה בבית החולים במשך פרקי זמן לא מבוטלים ולפיכך, לא הגישו בקשה להארכת תוקפו של היתר השהייה של המשיבה 2 בישראל. ביום 2.4.03 שלח משרד הפנים למשיב 1 הודעה בדבר ביטול הבקשה לאיחוד משפחות, משום שלא הוגשה בקשה להארכת היתר השהייה של המשיבה 2. המשיב הגיש ערר על החלטה זו והערר נדחה. באוקטובר 2004 הגישו המשיבים עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו כי המשיבה 2 תיכנס להליך מדורג לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה וקבע, בין היתר, כי נוכח מצבה הרפואי הקשה של המשיבה 4 מתקיימות במקרה דנן נסיבות אובייקטיביות קשות המצדיקות התחשבות במשיבים מטעמים הומניטאריים. עוד ציין בית המשפט, כי בהתחשב בהוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל המשמעות המעשית של ביטול בקשה לאיחוד משפחות בשל חלוף הזמן והצגת דרישה להגשת בקשה חדשה איננה פרוצדוראלית בלבד אלא מדובר, למעשה, בשלילת הזכות לאיחוד משפחות. מכאן הערעור. המדינה טוענת כי לביהמ"ש מחוזי אין סמכות לדון בבקשה לתושבות קבע של בן זוג של אזרח וכן כי יש לראות בהימנעות המשיבים מלפנות למשרד הפנים - זמן ניכר לאחר תום תוקף ההיתר - כזניחת הבקשה.
דיון משפטי:
כב' הש' ד' ביניש:
