קניין רוחני/זכויות יוצרים בכתבי טענות-האמנם?/שלום

עובדות וטענות: התובעים 1-2 הם עורכי דין ובעלים של משרד עורכי הדין המתמחה בתחום הקניין הרוחני. הנתבע 2 הוא עורך דין אשר ייצג את הנתבעת 3 בתביעה ובבקשה לסעד זמני בעילות מתחום הקניין הרוחני. הנתבע העתיק כתבי טענות שנכתבו ע"י התובעים והגישם לבית המשפט. בשל כך הגישו התובעים, בין היתר, תביעה בעוולה של הפרת זכויות יוצרים (בנוסף לעוולות של עשיית עושר ולא במשפט, גזל מוניטין, תיאור כוזב, רשלנות והפרת חובה חקוקה). הנתבע הודה בכתב הגנתו ובתצהיר עדות ראשית כי העתיק את כתבי הטענות.

דיון משפטי: כב' הש' ד' מארק-הורנצ'יק: השאלה שבמחלוקת היא האם קיימת הגנת "זכות יוצרים" לכתבי טענות המוגשים לבית המשפט? סעיף 1(1) לחוק זכות יוצרים 1911, קובע כי זכות יוצרים קיימת לגבי "יצירות ספרותיות, דרמטיות מוזיקליות ואומנותיות". מבין החלופות הנמנות בסעיף, החלופה של "יצירה ספרותית" היא המתאימה למקרה שבפנינו. המונח "יצירה ספרותית" כולל כל צורת ביטוי בכתב, בלי להתחשב ברמת הכתיבה, בסגנון או במטרת הכתיבה, והיא איננה חייבת להיות בעלת אופי אומנותי או בעלת איכות ספרותית. הפסיקה קובעת, כי "היצירה הספרותית" לעניין סעיף 35(1) לחוק זכויות יוצרים, כוללת כל מה שמבוטא בכתב או בדפוס, כל דבר כתוב, כל דבר מודפס, כל חומר כתוב, בלי להתחשב ברמה האיכותית או ברמה הסגנונית (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' .Exin - Lines Bros S. A). כדי שיצירה תחשב כ"יצירה ספרותית" הראויה להגנות, נדרשים שני יסודות מצטברים: שהיצירה הועלתה על הכתב ושהיצירה היא יצירה מקורית. הידע המשפטי, ההסתמכות על הפסיקה והדין – הינם נחלת הכלל. סידורו של החומר, ההסתמכות על הפסיקה כדין בהתאמה לעובדות, הבחירה, הליקוט, העריכה והפשטתם של המקורות או האסמכתאות המשפטיים; התייחסות לרעיון משפטי כזה או אחר– אין די באלה. בחינת "המקוריות" של כתבי טענות כיצירה ספרותית הראויה להגנת זכות יוצרים היא המכרעת, וצריכה להתמקד בשלב גיבושו של כתב הטענות. השאלה אם הדמיון בין שני כתבי טענות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלקים ממשיים, היא שאלה של עובדה ושל דרגה, והתשובה לה צריכה להינתן – לא על סמך השוואה מכאנית של מילים או של שורות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמותו של בית המשפט מ"היצירות" - מכתבי הטענות - בכללותם. מכאן שככלל, אין לומר כי כל כתבי בי-דין הם יצירה ספרותית הראויה להגנת חוק זכות יוצרים. כתבי בי-דין, יש לנסח על פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 והפסיקה על פיהן. זהו "חומר הגלם" והבסיס לדיון בתובענה. על כן, יסוד "המקוריות" הנדרש לצורך הגנת זכות יוצרים בכתבי טענות ראשונים מצומצם בהרבה לעומת סיכומים בכתב המוגשים בידי פרקליט. נמצא, כי גם אם ככלל הדיסציפלינה של כתיבת כתבי טענות מכתיבה טיעון בדרך מסוימת, ברי, כי בענייננו, הדמיון במלל, בדוגמאות, בטעויות, באסמכתאות בתוכן ובסדר הדברים בתתי הפרקים - אינם מותירים כל מקום לספק כי ההעתקה היא כמעט מוחלטת. ניתן לקבוע כי הנתבעים 2-3 העתיקו חלקים ממשיים ומהותיים מכתבי טענות של התובעים. מבחן המקוריות של כתבי בי-דין, יוכרע אפוא עפ"י המתח שבין השיקולים הפונקציונאליים של כתבי בי-דין, לבין היות היצירה נובעת מפרי רוחו של הפרקליט. ניתן לומר שכתב תביעה ובקשה לסעד זמני - צורתן ניסוחן אף ההשקעה והמאמץ המושקעים בהם, מוכתבים ע"י שיקולים פונקציונאליים ועל כן אין הם יצירה ספרותית מקורית הזכאית להגנה. אולם, ככל שבגדר התבניות המוכתבות על פי הדין, כתבי הטענות מתבססים פחות על יצירות קיימות של כתבי טענות, כך קל יותר להניח כי מדובר ביצירה מקורית שיש לזכותה בהגנת החוק. השימוש שנעשה ע"י התובעים 1-2 בניסוח כתבי הטענות של התובעים, הוא שימוש ב"חומר גלם" עובדתי ומשפטי שהוא נחלת הכלל. דא עקא, הדרך שבה הולכים התובעים 1-2 בניסוח כתב טענותיהם, יש בה ייחודיות באופן שבו הם מגבשים את הרעיון ומביאים אותו לידי ביטוי, ע"י מתן פירוט עובדתי מפורט ומלא, לאחר מכן - תיאור התוצאה העובדתית של העובדות המובאות קודם ומתארות את מעשי הצד השני, ולבסוף את היישום המשפטי והמסקנה המשפטית של העובדות. על כן, נקבע ע"י בית המשפט, כי כתבי הטענות שחיברו, ערכו והגישו התובעים 1-2 הינם מושא מתאים להקניית זכויות יוצרים, כיצירה ספרותית הראויה להגנת זכויות יוצרים. והנתבע 2 הפר זכות זו. אחריות הנתבעת 3: עצם יחסי עורך-דין לקוח די בהם לצורך הקמת יחסי שליחות. לפיכך, יש להחיל הוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968, ולהטיל על הנתבעת 3 אחריות שילוחית ככל שייקבע כי הנתבע 2 התרשל בפעולותיו. מעת שעוולת השלוח - הנתבע 2 - מתבטאת בהפרת זכות יוצרים, תוך כדי התקשרות בחוזה עו"ד/לקוח - הרי במקרה זה העתקה מפרה של כתבי טענות, מהווה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה משפטית בין השלוח לשולח עבור השולח ומכאן קמה אחריותה של הנתבעת 3. הגנת "מפר תמים" - פטור מתשלום דמי נזק: טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנת מפר תמים המעוגנת בסעיף 8 לחוק זכות יוצרים לפיה, "המפר התמים" - הוא זה הטוען שלא ידע דבר קיומה של זכות היוצרים ביצירה, ושהוכיח כי בתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. הנתבע 2 טוען, כי סבר כי כתבי טענות אינם מהווים "יצירה ספרותית" ולכן העתיק ועשה שימוש בנוסח. אין לקבל את טענת הנתבע 2, כי לאור דברי ביהמ"ש בפסק הדין בת"א 10015/00 שיא רד נ. טלי חכון, שם נדחתה טענת קיומה של "יצירה ספרותית" בהעדר הוכחה, כי היה לו יסוד נאמן לחשוד שלא קיימת זכות יוצרים בכתבי טענות בפרשה דנן, כיצירה ספרותית. העובדה היא ששאלת היותם של מסמכים משפטיים כיצירה ספרותית עלתה לדיון ונדחתה משום שהועתקו מספר דוגמאות מספרו של עו"ד נמני - היא כשלעצמה מלמדת לכאורה כי הנתבע 2 ידע על קיומה של זכות היוצרים. על כן, טענת הגנת "המפר התמים" של הנתבע 2 נדחית. אין הדבר כך לגבי הנתבעת 3. הנתבעת 3, כטענתה, אכן לא ידעה דבר קיומה של זכות היוצרים בכתבי הטענות כיצירה ספרותית, ולא היה לה יסוד נאמן לחשוד שקיימת כזו. לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 3 מתקבלת מכח אחריות שילוחית בלבד ובעוולה של רשלנות. התביעה כנגד הנתבע 2 מתקבלת ועליו לשלם לתובעים פיצוי בסך כולל של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים ועוולות נוספות.