תופעה: "משרדי התיווך מנווטים את השוק וקובעים את שכה"ט של עורכי הדין"
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
ילדים משחקים על טרמפולינה צילום: ביזפורטלנפצע בטרמפולינה בטיול בית ספר - וזה הסכום שיקבל
הטיול לצפון נהפך לאירוע כואב כשנער בן 14 נפל מטרמפולינה במתחם צימרים ביבניאל, שהיה בעיצומם של שיפוצים שלא דווחו לצוות החינוכי. חתך עמוק בכף הרגל, ניתוח, תקופת שיקום ארוכה ומאבק משפטי של שנים, הובילו את בית המשפט לחלק אחריות שווה בין בעלי המתחם לבין
המוסד החינוכי, ולפסוק לתלמיד פיצוי של יותר מ-538 אלף שקל. פסק הדין מציג תמונה מורכבת של מחדלים, כשלים ופיקוח חסר
בשעות הערב של אחד מימי מרץ 2018, אחרי יום טיול ארוך של כיתה מתוכנית חינוכית תורנית מנתיבות, ירדו התלמידים ובני הצוות החינוכי מן האוטובוס ביבניאל ונכנסו למתחם הצימרים שבו תוכננה לינת הלילה. אלא שהמראה שנגלה לעיניהם לא הזכיר את המקום שעליו סיכמו מראש. בין המדשאות, בשבילי המעבר ובסמוך לאזורי המשחק נראו פועלים, כלי עבודה, חומרי בנייה וערמות של פרופילי אלומיניום. הצוות הופתע, כך קבע בית המשפט, משום שאיש לא עדכן אותם על כך שהמתחם מצוי בשיפוצים. למרות ההפתעה בחרו אנשי הצוות להמשיך בתוכנית הלילה, ואישרו לתלמידים להישאר במקום.
מה שקרה בהמשך, כך מתואר בפסק הדין, הפך את אותו ערב לאירוע שישפיע על הנער שבמרכז המקרה הבא למשך שנים. התלמיד, אז בן 14 בלבד, עלה ביחד עם חבריו לטרמפולינה שהוצבה על הדשא. בעל המתחם דרש מהם להסיר נעליים, משום שכך נהוג, והנער ציית. דקות ספורות לאחר מכן הוא איבד את שיווי המשקל - אולי משום שנדחף, אולי משום שקפץ מעט קדימה, כפי שהעיד בחקירתו - ונפל אל מחוץ לטרמפולינה. לרוע מזלו, במקום שבו אמור היה להיות דשא נקי חיכה לו פרופיל אלומיניום חד, כזה שהושאר כחלק מעבודות השיפוץ. מיד לאחר הנפילה, לפי עדותו, “פתאום אני מתחיל להרגיש כאב חזק בכל הגוף… אני רואה יורד לי דם מהרגל”. חבריו רצו לעברו, הבחינו בדם הרב ובפרופילים הצמודים למקום, והצוות החינוכי הוזעק אל הנער.
הוא פונה משם לבית החולים בפוריה בטבריה, ומשם הועבר הנער לניתוח בתל השומר. החתך העמוק בכף הרגל פגע בגידים ובעצבים, והותיר צלקת ארוכה ומגבלה בתנועה. תיעוד רפואי שהוגש לבית המשפט ובדיקות מומחים שקבעו נכות לצמיתות בשיעור של יותר מ-15% ליוו את פסק הדין. המשפט, שנוהל בבית משפט השלום בירושלים, פרש בהדרגה את השרשרת שהביאה לתאונה, ובעיקר את השאלה מי אחראי לה. בית המשפט בחן את חומרי הראיות, את עדויות התלמיד, חבריו, הצוות החינוכי והמומחים, והגיע למסקנה ברורה: שני גורמים מרכזיים - בעלי מתחם הצימרים והמוסד החינוכי - אחראים במשותף לפגיעה, וכל אחד מהם נושא באחריות של 50%.
מנהל בית הספר אישר בכתב את הפגיעה
כבר בתחילת פסק הדין, שניתן על ידי השופט חיים פס, נקבע כי גרסתו של התלמיד לגבי הנפילה על פרופיל האלומיניום מקובלת ומהימנה. השופט מצא חיזוק לגרסה הזו לא רק בעדותו הישירה של הנער, אלא גם בעדות של חבריו, בדיווחי הצוות החינוכי בזמן אמת ובתצהיר של מנהל בית הספר, גם אם האחרון כלל הערכות כלליות יותר. לדברי השופט, יש לתת משקל רב לעובדה שגם המנהל הנוכחי של בית הספר, שהעיד מטעם הנתבעים עצמם, אישר בכתב את אופן הפגיעה.
- המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
- לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחת העדויות המרכזיות היתה זו של רכז הטיולים, איתי חדאד. הוא סיפר כי הצוות הופתע מהשיפוצים שלא דווחו מראש, ואמר לבעל הצימר: "אני ממש כועס… אתה לא אמרת שום דבר על שיפוצים", ותיאר כיצד אסף ביחד עם הבעלים את חומרי השיפוץ לנקודה מרוכזת כדי לצמצם סיכונים. אלא שבעדותו התברר שהטרמפולינה עצמה שימשה לכיסוי של חלק מהמפגעים, וכי "הפרופיל הזה גם נעלם לנו… את זה לא ראינו". גם בעל הצימר עצמו, זה שהפרופיל היה בבעלותו, לא העיד, וההימנעות הזו, כך כתב השופט, פעלה לרעת הנתבעים.
