תופעה: "משרדי התיווך מנווטים את השוק וקובעים את שכה"ט של עורכי הדין"
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- תבעה את אחיה בדרישה לשיתוף בדירה שהוריש לו אביהם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
דרמה משפחתית סביב עיזבון אדם הגיעה להכרעה משפטית נוקבת, לאחר שרעייתו השנייה ביקשה לאשר צוואה מאוחרת מ-2019. בית המשפט בחן את מצבו הרפואי של המנוח, את נסיבות החתימה, את עדויות עורכי הדין והעדים, ולבסוף הכריע כי המנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה המאוחרת.
הצוואה הישנה מ-2003, שנערכה בפני נוטריון, היא זו שנקבעה כקובעת
באולם בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל התברר באחרונה סיפור חיים שלם שנפרש בין דפי מסמכים משפטיים, תיקים רפואיים ועדויות שנגבו מחמישה אנשים שונים. מאחורי המסמכים, הסתתרו שנים ארוכות של משפחה גדולה - 16 ילדים משתי נשים - ומתחים שנולדו סביב השאלה מה ביקש המנוח ר. פ. להוריש, למי, ומדוע. פסק הדין שניתן בתיקים שאוחדו חושף מסכת עובדתית ומשפטית מרתקת, ובעיקר הכרעה לא פשוטה בין שתי צוואות שהמנוח חתם עליהן בחייו: האחת ב-2003, בזמן שהיה עדיין בריא ומתפקד; והשנייה ב-2019, כשמצבו היה ירוד, ראייתו כמעט אבדה, והוא הוגדר כסיעודי מלא.
ההליך כולו החל כשאחד מילדיו של המנוח מאשתו הראשונה, מ. ר., הגיש בקשה לקיים את צוואת 2003. מנגד, רעייתו השנייה של המנוח - ואם שישה מילדיו הצעירים, ביקשה לאשר דווקא את הצוואה המאוחרת, מ-2019, וטענה כי היא מבטלת את קודמתה. באותה נשימה, היא גם הדגישה כי אין לה כל השגה כלפי אמינות הצוואה הראשונה, אלא אך ורק את טענתה כי “הצוואה המאוחרת מבטלת את כל הצוואות שקדמו לה”. עם זאת, ככל שהחל בית המשפט לצלול אל תוך התמונה המורכבת, התברר שהסיפור אינו טכני כל-כך. הצוואה המאוחרת אמנם נשענה על החתימה שהופיעה עליה ועל אימות של עורך דין, אבל המציאות הרפואית של המנוח, כמו גם נסיבות החתימה עצמה, היו רחוקות מלהיות ברורות.
המנוח, יליד 1938, נפטר בפברואר 2022. כבר מ-2006 הוא סבל מאירוע מוחי קשה שהוביל להידרדרות משמעותית במצבו התפקודי. בתיק הרפואי שלו הופיעו עדויות חוזרות לירידה בזיכרון, ירידה קוגניטיבית, קושי בניידות, ואף הונפקה לו תעודת עיוור כבר ב-2008. “מדובר באדם אשר לקה בכל ליקוי אפשרי... היה סיעודי לחלוטין כעשר שנים טרם החתימה על הצוואה”, קבע בחוות דעתו ד"ר מ. ב., המומחה הגריאטרי שמינה בית המשפט. המומחה אף הוסיף כי “נעלה מכל ספק... שהמנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה במועד הנדון”.
לא ברור אם הצוואה הוסברה למצווה
למרות מצבו הקשה, לפי הצוואה השנייה, המנוח הגיע למשרדו של עורך הדין מ. ע., אותו עורך דין שערך את מסמך הצוואה. שם, בנוכחות של שתי עדות - אחותו של עורך הדין והמזכירה במשרד - הוא לכאורה חתם על המסמך שהוריש את כל רכושו לאשתו השנייה ולבן אחד בלבד. אלא שהפרטים החשובים ביותר לא הופיעו בצוואה: לא נרשם שהצוואה הוקראה למנוח, לא נרשם כי מי מן העדים או עורך הדין הסבירו לו את תוכנה, ולא הוזכר כלל מצבו הרפואי או העובדה שהיה עיוור. “קיים ספק רב אם הוא בכלל יכל לקרוא את תוכן הצוואה”, כתב השופט מחמוד שדאפנה.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הדבר בלט במיוחד לאור עדויות העדים. המשיבה הודתה שהמנוח היה מרותק למיטה ושני אנשים נדרשו כדי להרים אותו לרכב. ואילו עורך הדין שחתם כמאמת הצוואה, ציין במפורש כי המנוח “התייצב במשרדו”, בעוד שעדי הראייה אישרו כי החתימה התרחשה בכלל ברכב, בחניון, ולא בתוך המשרד. יתר על כן, אף אחד מהעדים לא נתן גרסה מדויקת ואחידה היכן הם עמדו או ישבו בעת החתימה. הדבר הוסיף רבדים של אי-בהירות בנוגע לדרך עריכת המסמך ולמילוי הדרישות הקבועות בסעיף 20 לחוק הירושה. תמונת המצב הסתבכה אף יותר כשהמבקש הגיש חוות דעת גרפולוגית מאת ד.”ג., שקבעה כי “אין לה כל ספק כי החתימות על הצוואה לא נכתבו על ידי המנוח... קיימת סבירות גבוהה ביותר כי החתימה נכתבה כשאת ידו של המנוח מנחה אדם אחר”. גם כאן לא זימנה המשיבה את המומחית לחקירה, אף שהתנגדה למסקנותיה.
