בשקט יחסי, הרחק מאולמות בתי המשפט ההומים, התנהלה במשך שנים פרשה שנגעה לשאלה יומיומית לכאורה, אך כזו שנוגעת בלב מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל: מי שעובד בחו"ל אך ממשיך לראות עצמו כתושב ישראל, האם הוא יכול להתעלם מחובתו לשלם דמי ביטוח לאומי בארץ. במקרה שנדון באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, התשובה שניתנה היתה חד משמעית. לא רק שלא ניתן להתעלם מכך, אלא שגם טענות לשיהוי, להסתמכות ולפטור מכוח אמנה בינלאומית, כולן נדחו אחת לאחת.

במרכז ההליך עמד עורך דין יליד 1947, תושב ישראל, שמ-2005 החל לעבוד במקביל הן בישראל כעצמאי והן באנגליה, שם השתכר מעבודה משפטית אצל מעסיק זר. במשך השנים האלה, כך נקבע בפסק הדין, הוא לא שילם דמי ביטוח לאומי בישראל בגין הכנסותיו באנגליה, ואף לא שילם דמי ביטוח מקבילים במערכת הסוציאלית הבריטית. רק ב-2014-2012 הודיע לו המוסד לביטוח לאומי לראשונה כי קיים חוב בגין אותן הכנסות, ומכאן החלה מסכת ארוכה של התכתבויות, טענות, הבהרות, ולבסוף גם הליך משפטי.

התובע ביקש מבית הדין לבטל את החוב, או לפחות לצמצמו, והעמיד במרכז תביעתו כמה טענות עיקריות. ראשית, הוא טען להתיישנות ולשיהוי חמור מצד הביטוח הלאומי, שלדבריו ישב בחיבוק ידיים במשך שנים ארוכות ורק לאחר מכן דרש תשלום רטרואקטיבי. שנית, הוא טען כי בתחילת דרכו באנגליה נמסר לו על ידי גורם ביחידה לקשרי חוץ של הביטוח הלאומי כי הכנסותיו שם אינן מעניינו של המוסד בישראל, וכי עליו להסדיר את נושא הביטוח הסוציאלי מול הרשויות הבריטיות בלבד. שלישית, הוא הפנה לאמנה בדבר ביטוח לאומי בין ישראל לבריטניה, וטען כי בזכותה הוא היה פטור מתשלום דמי ביטוח בישראל.

אלא שבית הדין, בראשות הנשיאה השופטת שרה ברוינר ישרזדה ובהשתתפות נציגי הציבור, לא קיבל אף אחת מן הטענות האלה. כבר בפתח פסק הדין הובהר כי אין מדובר במקרה חריג או חדש, וכי סוגיות דומות נדונו בעבר בבית הדין הארצי לעבודה, בין היתר בענייניהם של אריה מיזל ועובדיה בן יחזקאל. בפסקי הדין האלה נקבעו עקרונות ברורים לגבי גביית דמי ביטוח ממי שהועסק בחו"ל אצל מעסיק זר, עקרונות שבית הדין האזורי אימץ והחיל גם במקרה הנוכחי.

• מי הזכאים החדשים לסבסוד שכר הדירה?
• ביטוח לאומי מסרב להיות אחראי על בדיקות תגי הנכים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השיהוי צריך להביא לביטול החוב?

במוקד הדיון עמדה שאלת השיהוי. התובע טען כי חלוף השנים, הן עד משלוח דרישת החוב הראשונה והן מאז ועד נקיטת הליכי הגבייה לפי פקודת המסים ב-2023, צריך להביא לביטול החוב. בית הדין דחה את העמדה זו וקבע כי אין מדובר ב"שיהוי מאיין גבייה". בפסק הדין צוין כי על פי סעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לגבות חובות עבר שנוצרו בשל תקלה מערכתית, כל עוד נשלחה דרישה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ושגם מעבר לכך, דוקטרינת השיהוי המנהלי חלה רק בנסיבות חריגות במיוחד.

השופטת ברוינר ישרזדה הדגישה כי דמי ביטוח אינם חוב רגיל, אלא תשלום חובה שנועד להבטיח את יציבות הקופה הציבורית. בפסק הדין צוטט בהרחבה פסק דינה של השופטת אופק-גנדלר בעניין מיזל, שם נכתב כי, "מאופיו המיוחד של התשלום ותכליתו נובע כי חובת ההגינות של המוסד אינה רק כלפי המבוטח החייב בתשלום אלא גם כלפי המבוטחים ששילמו דמי ביטוח מלאים לאורך השנים". בהתאם לכך, נקבע כי לא מספיקה הציפייה הסובייקטיבית של מבוטח לכך שלא ייגבה ממנו חוב, וכי יש להבחין בין אכזבה לבין שינוי מצב לרעה של ממש.

במקרה הזה, קבע בית הדין, התובע לא הוכיח כי הוא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על מחדלי הביטוח הלאומי. טענותיו שלפיהן היה מתמחר אחרת את שכרו באנגליה לו ידע שיידרש לשלם דמי ביטוח בישראל, נדחו כבלתי מבוססות. בפסק הדין צוין כי התובע לא הציג הסכמי העסקה, לא הראה כי נוהל משא ומתן במונחי נטו, ואף הודה כי פנה לביטוח הלאומי רק לאחר שכבר החל לעבוד באנגליה. בהקשר הזה הובאו דבריו של השופט פוליאק בעניין מיזל, שלפיהם "לא הובאה כל ראיה כי עלות ההעסקה נבחנה מלכתחילה במונחי נטו לעובד, כך שהמעסיק היה מסכים לשאת בעלות נוספת".

• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• כללי הבית: המדריך המלא להישרדות (והצלחה) בבית המשפט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

גם טענות בדבר פגיעה כלכלית נוכח גילו של התובע, שחיקת שער הליש"ט או מתיחויות עם מעסיקתו באנגליה, נדחו כולן. בית הדין קבע כי מדובר בטענות כלליות שלא נתמכו בראיות, וכי מן המסמכים דווקא עולה ששכרו של התובע במונחים שקליים עלה במהלך השנים. עוד צוין כי הביטוח הלאומי אף הציע לתובע לפרוס את החוב לתשלומים, אך הוא בחר שלא לנצל את האפשרות הזו.

האמנה לא חלה עליו

אחד הפרקים המרכזיים בפסק הדין הוקדש לטענת האמנה בין ישראל לבריטניה. התובע טען כי מכוח האמנה הוא היה פטור מתשלום דמי ביטוח בישראל. אלא שבית הדין קבע כי האמנה כלל אינה חלה עליו, שכן היא נועדה למקרים של העסקה זמנית במדינה זרה, בעוד שהתובע ביצע את עבודתו בעיקר מישראל. יתרה מכך, התברר כי התובע כלל לא שילם דמי ביטוח סוציאלי באנגליה עבור ההכנסות שבמרכז ההליך. בפסק הדין נכתב כי ההודאה הזו "משמעה כי התובע מבקש למעשה לפטור עצמו מכל תשלום שהוא", וכי בכך חמור עניינו אף ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה.

בהקשר הזה מתח בית הדין בהחלטתו ביקורת חריפה על מה שתואר כ"התנהלות מתמרנת" מצד התובע. נקבע כי הוא נמנע מדיווח אקטיבי, התעלם מדרישות חוזרות של הביטוח הלאומי להבהיר את מקור הכנסותיו, והעדיף לנהל התכתבויות ארוכות במקום לשלם או להגיש ערעור במועד. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי גם אם היתה תקלה מערכתית מצד הביטוח הלאומי, הרי שבנסיבות העניין היה על התובע לפעול בהגינות ולמלא את חובותיו לפי הדין.

בסופו של דבר קבע בית הדין כי התובע חייב לשלם את מלוא קרן החוב בגין דמי הביטוח עבור 2008 ואילך, בצירוף הפרשי הצמדה מיום היווצרות החוב, ולא רק ממועד הדרישה. לגבי הריבית, נקבע כי היא תחול רק על חלק מן התקופה, תוך איזון בין השתהות הנתבע לבין התנהלות התובע. קנסות, לעומת זאת, לא הוטלו. בנוסף, חויב התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 שקל. פסק הדין מסתיים בקביעה עקרונית, שלפיה אין מדובר במימוש זכויות סוציאליות אלא בהימנעות מתשלום חובת חובה. בית הדין ציין כי התובע התייחס לסוגיה כאל עניין כלכלי-עסקי, ולא כאל חלק ממערך הביטחון הסוציאלי, וכי בנסיבות אלה אין מקום להחיל עליו הקלות שניתנו במקרים אחרים.

אם אדם עובד בחו"ל אבל חי בפועל בישראל, מה נקודת המוצא של הביטוח הלאומי?

נקודת המוצא היא פשוטה: מי שנחשב תושב ישראל חייב בדמי ביטוח לאומי בישראל, גם אם חלק מההכנסה שלו מגיעה מחו"ל. עצם זה שהעבודה מבוצעת עבור מעסיק זר או שהתשלום מגיע ממדינה אחרת, לא פוטר אוטומטית מתשלום. כדי לא לשלם צריך חריג ברור ומבוסס בדין, ולא רק תחושה או הנחה.

למה בית הדין היה ביקורתי כל כך כלפי התובע, אף שגם הביטוח הלאומי התעכב שנים?

מכיוון שבעיני בית הדין, העיכוב של הביטוח הלאומי לא פוטר מבוטח מהחובה הבסיסית שלו לדווח ולשלם. בייחוד כשמדובר באדם משכיל, עורך דין, שמלווה ברואי חשבון. בית הדין התרשם שלא מדובר בטעות תמימה, אלא בהתנהלות שמעדיפה לא לבדוק לעומק ולא לשאול שאלות קשות בזמן אמת.

האם באמת מצפים מאדם לדעת לבד שהוא צריך לשלם, גם אם אף אחד לא דרש ממנו?

כן. לפי הדין והפסיקה, האחריות לדווח על הכנסות - גם מחו"ל - חלה קודם כל על המבוטח. הביטוח הלאומי אמנם מקבל מידע מרשות המסים, אבל זה לא פוטר מדיווח יזום. מי שמחכה שיגלו אותו, לוקח סיכון.

אז מה בעצם ההבדל בין ציפייה לגיטימית לבין הסתמכות משפטית?

ציפייה היא מחשבה או תקווה שדבר מסוים לא יקרה. הסתמכות משפטית דורשת הרבה יותר: פעולה ממשית שנעשתה בגלל מצג ברור של רשות, ובאופן שגרם לנזק אמיתי כשהמצג התברר כשגוי. במקרה הזה, בית הדין קבע שהיתה לכל היותר ציפייה, ולא הסתמכות שניתן להגן עליה.

אם התובע היה מביא מסמך כתוב מהביטוח הלאומי מתחילת הדרך, זה היה משנה?

ייתכן מאוד. בית הדין רמז שוב ושוב שאם היתה פנייה כתובה ותשובה רשמית וברורה, התמונה היתה שונה. הבעיה היתה שכל הטענות נשענו על שיחות בעל פה, בלי שום אסמכתא, וזה לא הספיק.

האם האמנה בין ישראל לבריטניה חסרת משמעות לחלוטין?

לא. האמנה קיימת ויש לה תפקיד חשוב, אבל היא חלה רק בתנאים מסוימים מאוד. במקרה הזה, בית הדין קבע שהתנאים לא מתקיימים: העבודה לא היתה זמנית, והיא בוצעה ברובה מישראל, ובפועל גם לא שולם ביטוח סוציאלי בבריטניה. לכן האמנה לא יכלה לעזור.

למה היה חשוב לבית הדין לציין שהתובע לא שילם כמעט דמי ביטוח גם כעצמאי?

תשובה: מפני שזה חיזק את המסקנה שמדובר בדפוס התנהלות ולא באירוע נקודתי. כשהתברר שבשנים מסוימות דווחה הכנסה של שקל אחד בלבד כעצמאי, בית הדין הבין שהתובע כמעט לא תרם לקופה הציבורית, וזה השפיע על האופן שבו נבחנה טענת ההוגנות שלו.

האם אפשר ללמוד מהמקרה הזה משהו פרקטי למי שעובד כיום בחו"ל?

בהחלט. המסר הברור הוא לא להסתמך על שמועות, חברים או הנחות. צריך לבדוק בכתב, לשמור תשובות, ולפעול אקטיבית מול הביטוח הלאומי. מי שלא עושה את זה עלול לגלות אחרי שנים חוב גדול שקשה מאוד לבטל.

למה בית הדין לא ויתר לפחות על ההצמדה, כמו במקרים אחרים?

מכיוון שכאן נקבע שהתובע עצמו תרם במידה רבה להיווצרות המצב. בית הדין קבע שבמקרה כזה ויתור על הצמדה הוא כמעט כמו ויתור על הקרן, וזה לא מוצדק כשמדובר במי שידע שיש שאלה פתוחה ובחר לא להסדיר אותה.

האם העובדה שמדובר בעורך דין השפיעה על התוצאה?

לא באופן רשמי, אבל בהחלט באופן מעשי. בית הדין ציפה לזהירות גבוהה יותר ממי שמכיר את המערכת המשפטית ויודע את החשיבות של תיעוד, מועדים ודין. זה חזר בפסק הדין שוב ושוב, גם אם לא נאמר במפורש כקביעה נורמטיבית.