שרון רגפורקר היה אדם במצוקה. דירתו בבאר שבע, שאותה חלק עם אשתו, כבר היתה תחת הליך כינוס נכסים. הוא טען שהסתבך בחובות כבדים, חוב של כ-250 אלף שקל לאובליגו, ואילו לבנק מזרחי טפחות המשיך לשלם את תשלומי המשכנתה כסדרם. ככל שאיבד אחיזה בדירה ובשגרת חייו, הוא נהפך לדבריו לטרף קל להצעות למימון חוץ בנקאי. אחת מהן הגיעה מקבוצת פרימיום פתרונות אשראי, חברה המציעה ייעוץ וליווי בגיוס אשראי. פסק הדין החדש שניתן בעניינו חושף את הסיפור מאחורי ההתקשרות הזו - ואת הכרעת בית המשפט שלפיה לא היה כל עושק או הפרה, אלא התחייבות שנעשתה כדין.

ב-11 במאי 2023 פנה רגפורקר לפרימיום, וביקש את שירותיה לשם גיוס הלוואה חוץ בנקאית בגובה של כ-716 אלף שקל, כנגד הדירה שכבר היתה תחת הליך כינוס. באותו מעמד הוא חתם על הסכם הזמנת עבודה, וכן על שטר חוב בסכום של 39.5 אלף שקל בתוספת מע"מ - סכום כולל של 46,215 שקל - שנועד להבטיח את שכר הטרחה של החברה בהתאם להסכם. ההסכם קבע ששכר הטרחה ישולם בשני שלבים: תחילה דמי רצינות בסכום של 500 שקל, ולאחר מכן יתרת שכר הטרחה לאחר קבלת אישור עקרוני מהגוף המממן.

התביעה החלה בהליך הוצאה לפועל שמטרתו היתה לממש את שטר החוב. רגפורקר התנגד, וטען שההסכם כולו אינו תקף כי נחתם תוך עושק וניצול מצוקתו האישית, ותוך הצגת תנאים שאינם סבירים, ובראשם ריבית "נשך" של 19.14% על ההלוואה שהושגה.

טענות הנתבע: לחצים, מצוקה, ועסקה שלא מומשה

רגפורקר טען שלא רק שהיה במצוקה קשה בעת שפנה לחברה, אלא שהתובעת נהגה כלפיו בגישה אגרסיבית והחתימה אותו על ההסכם מבלי שיקבל זמן לעיין בו. לטענתו, ההסכם נחתם בלחץ, כששוכנע כי כל שנדרש ממנו הוא לשלם דמי רצינות בלבד, בסכום של 500 שקל. לדבריו, נציגי החברה כלל לא טרחו להסביר לו את המשמעות של יתר הסעיפים בהסכם, ובעיקר לא את הדרישה לשכר טרחה כה גבוה, חרף העובדה שלא נטל את ההלוואה בפועל.

• החוב נפרע, אבל הליכי הכינוס יימשכו - למה?
• קנה חלק מדירה כדי לעזור לבעלת הדירה שנקלעה לחובות - וקיבל תביעה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד טען כי החברה לא פעלה כראוי, לא השיגה לו את התנאים שהובטחו, ולא הציגה בפניו הלוואה סבירה. לדבריו, החברה פנתה רק לארבעה גופי מימון מתוך עשרות, והביאה לו אישור להלוואה חוץ בנקאית בגובה 650 אלף שקל, במקום סכום של 250 אלף בלבד, ובהחזר חודשי של 9,490 שקל, כמעט כל הכנסתו המשותפת עם בת זוגו, שהגיעה ביחד  ל-11 אלף שקל. בנוסף, הוא טען כי גם אם הושג אישור עקרוני, הרי שהריבית בו גבוהה באופן בלתי סביר, ומעבר לכך, הוא לא נטל את ההלוואה בפועל. לכן לשיטתו, אין כל עילה לחייבו בתשלום שכר הטרחה.

מנגד, החברה טענה שהנתבע חתם על ההסכם מרצונו, לאחר שהוסברו לו הסעיפים העיקריים. מר עמית מלר, מנהל תיק לקוחות בחברה, העיד כי כל לקוח מקבל את ההסכם לקריאה, וכי נציגי המכירות עוברים עמו על הסעיפים בעת שליחת ההסכם לחתימה, בשיחה טלפונית. גם מנכ"ל החברה, ניר פלג, העיד כי מדובר בתהליך מוסדר ושקוף.

לגבי הריבית שנקבעה, טענה החברה כי הנתבע היה לקוח בסיכון גבוה, וכי בשל היותו תחת הליך כינוס נכסים ועם עיקולים, האפשרות לקבל הלוואה בריבית נמוכה כלל לא היתה קיימת. לדבריהם, פנו לארבעה גופי מימון מתוך 75 שעמם החברה עובדת, לאחר ששלושת הראשונים סירבו, ורק דלתא קפיטל גרופ היתה מוכנה להעניק לנתבע הלוואה. ההלוואה שהושגה כללה ריבית אפקטיבית של 17.52%, אך נועדה להציל את הדירה ולסייע בהחזר החובות. החברה ציינה כי "עיקר עבודתו של הגוף המסייע היא בקבלת אישור למתן ההלוואה", וכי בהסכם עצמו נכתב במפורש שהתשלום יבוצע גם אם הלקוח לא ייטול את ההלוואה בפועל. לפיכך, מרגע שהושג אישור עקרוני, קמה לה הזכות המלאה לשכר הטרחה המוסכם.

• שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
• נפגעה מאוטובוס, קיבלה הצעה מעליבה - וזכתה לבסוף לפיצוי של כמעט 200 אלף שקלים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת

בית המשפט: לא הוכחה עילה לביטול ההסכם

השופטת מיה רויזמן-אלדור דחתה את טענות ההגנה של רגפורקר אחת לאחת. ראשית, היא קבעה כי לא הוכח כל פגם בחתימה על ההסכם. בית המשפט ציין כי "הלכה היא, כי אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך", וקבע כי טענת הנתבע בעניין זה מהווה "עדות כבושה", שלא נטענה מלכתחילה.

באשר לעילת העושק, קבעה השופטת כי אף שמצוקת הנתבע הוכחה, לא הוכח כל ניצול מצדו של הגורם התובעת. אדרבה, הנתבע הוא שפנה לחברה ביוזמתו, ואין בעובדת היותו במצוקה כדי להצביע בהכרח על עושק. בנוסף, בית המשפט קבע כי ההסכם אינו "גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל", וכי תנאי שכר הטרחה אינם מופרזים לאור היקף השירות, שווי ההלוואה, והעובדה שנדרשה השקעה ממשית בגיוסה. עוד ציינה השופטת כי "בתנאים שהושגו עבור הנתבע ובת זוגו הם יכלו לשלם 4,500 שקל בחודש עבור חלק מהריבית בתקופה הראשונה, וכל השאר יצטבר לסוף התקופה", כך שההחזר החודשי לא היה 9,490 שקל כפי שטען הנתבע.

חלק מרכזי מהכרעת הדין התמקד בהתנהלות שלאחר השגת האישור להלוואה. נציגי החברה העידו כי לאחר שניתנה ההצעה על ידי דלתא, הנתבע התבקש להשלים מסמכים ולחתום על הסכם ההלוואה – אך נעלם. מר מלר העיד: "רדפתי אחריו שיחתום על האישור של דלתא... והוא לא היה עונה לי בכלל להודעות". גם מנכ"ל החברה מסר עדות דומה, שלפיה, "ניסינו לפנות אליו מכל מספרי הטלפון שלנו, הוא לא הסכים לבוא במגע עם נציגי החברה, עד שנאלצנו לפנות לעורך דין לצורך נקיטת הליכי גבייה". במצב כזה, לפי סעיפי ההסכם, די בכך כדי להקים לחברה את הזכאות המלאה לתשלום, גם אם ההלוואה לא ניטלה בפועל.

רגפורקר טען שהמסמך שהוצג לו על ידי דלתא קפיטל אינו אישור עקרוני אלא מסמך בסיסי בלבד. ואולם, בית המשפט קבע כי מדובר במסמך של ממש, הכולל את כל תנאי ההלוואה, ושהנתבע אף חתם עליו יחד עם אשתו ובנו כערבים. "גם אם אותו מסמך אינו נושא את הכותרת 'אישור עקרוני', ברי כי הוא מהווה הצעה למתן הלוואה", נכתב בפסק הדין. נציגי התובעת הסבירו כי כך נראים אישורים עקרוניים בדלתא, והנתבע אישר בעדותו כי נכח בפגישה בה נמסר המסמך. לפיכך, נקבע כי מדובר ב"אישור בשל דיו", אשר מקים את הזכות לתשלום שכר הטרחה.

בסופו של דבר, דחה בית המשפט את כלל טענות ההגנה של הנתבע, וקבע כי אין כל מניעה לממש את שטר החוב. בהתאם לכך, חייב את רגפורקר לשלם לתובעת את מלוא הסכום הנקוב - 46,215 שקל - וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 6,500 שקל. "התובעת פעלה בשקידה הראויה על מנת להשיג לנתבע הלוואה", כתבה השופטת רויזמן-אלדור, "והצליחה להשיג לו אישור עקרוני למתן ההלוואה באופן שדי בו כדי להקנות לה זכאות למלוא שכר הטרחה החוזי". היא הוסיפה כי "בהתנהלותו האמורה הפר הנתבע את התחייבויותיו", ולכן נדחו טענותיו.

האם בית המשפט שקל לחייב את התובעת ברמת שקיפות גבוהה יותר לגבי תנאי ההלוואה?

אף שבית המשפט לא הטיל על התובעת אחריות ייחודית בתחום השקיפות, הוא כן הדגיש שמדובר בלקוח שביקש את השירות ביוזמתו, וכי הוסברו לו תנאי ההסכם. עם זאת, עולה מהעדויות שניתן דגש בעיקר על הסבר טלפוני ועל הצגת סעיפים מרכזיים, ולא על הצגה פרונטלית מלאה של כלל התנאים - מצב שעלול לעורר שאלות נורמטיביות, גם אם לא משפטיות.

האם העובדה שההלוואה לא נלקחה בפועל אינה פוטרת מתשלום שכר טרחה?

לא בהכרח. ההסכם שנחתם בין הצדדים קובע במפורש כי שכר הטרחה ישולם גם אם ההלוואה לא תצא לפועל, כל עוד הושג "אישור עקרוני". בית המשפט אימץ עמדה זו, תוך שהוא מדגיש את ההיגיון העסקי: עיקר המאמץ של החברה מתמקד בהשגת האישור, ולא בהוצאת הכסף בפועל - שלב שתלוי כבר בהחלטת הלקוח.

האם נבחנה שאלת הכדאיות הכלכלית של ההלוואה שהושגה?

כן, אך במידה מסויגת. בית המשפט התייחס לטענות בדבר ריבית גבוהה מאוד (יותר מ-17%) ואף העלה הסתייגות לגבי תנאי ההחזר הגבוהים ביחס להכנסה. עם זאת, הוא קיבל את עמדת החברה שלפיה מדובר בלקוח בסיכון גבוה, שתחת נסיבותיו, ובהן כינוס נכסים, אלה התנאים האפשריים היחידים כמעט בשוק.

האם בית המשפט מתח ביקורת כלשהי על מבנה ההסכם או על גובה שכר הטרחה?

לא. להפך, הוא מצא את מבנה ההסכם סביר ומדורג בהתאם לשלבי העבודה שבוצעו, וציין כי יש בו "רציונל עסקי ברור". השכר אף הושווה לפסיקה קודמת בה אושרו תניות דומות, והודגש שמדובר בתוצאה של מאמץ ממשי שנעשה מצד התובעת להשגת הלוואה ללקוח בעייתי.

האם נקבע כי הנתבע הוטעה או הופעל עליו לחץ פסול?

לא. טענותיו על לחץ, הבטחות שווא או חוסר הבנה של ההסכם - כולן נדחו. בית המשפט ציין כי מדובר בעדות כבושה, ושאין לה משקל ראייתי גבוה, בייחוד כשלא הועלו טענות אלה בכתב ההתנגדות אלא רק בשלב מאוחר יותר של ההוכחות.

מה ניתן ללמוד מהפסיקה לגבי התקשרויות כלכליות במצבי חירום?

פסק הדין מדגים את המתח בין רצון להגן על אנשים במצוקה לבין הצורך לקיים חוזים ולהכיר בהסכמות שנחתמות גם בתנאים שאינם אידיאליים. גם אם אדם פועל מתוך לחץ, אין די בכך כדי לבטל הסכם, כל עוד לא הוכח שנעשה לו עוול קיצוני או ניצול חמור.

האם הייתה התייחסות לניסיון של החברה להקל על הנתבע מעבר להתחייבויות ההסכם?

כן. עלה מהעדויות כי החברה לא הסתפקה בפנייה לגופי מימון אלא אף ניסתה להפחית את חובותיו מול נושים אחרים, להשיג הנחה בשכר טרחת כונס הנכסים, ואף בחנה אפשרויות לפדיון כספי פנסיה. כל אלה תוארו כמחוות שנעשו מבלי שהייתה על החברה חובה חוזית לפעול כך.

האם יש בפסק הדין ביקורת על הנתבע?

יש לא מעט. מעבר להפרכת טענותיו, צוין מפורשות כי הוא זה שהפסיק את שיתוף הפעולה עם החברה לאחר קבלת האישור, וכי בהימנעותו מהמשך התקשרות, הוא עצמו גרם לכך שהתהליך לא הושלם. התנהלות זו נחשבה כהפרת ההסכם.