מאז שג'ון מיינרד קיינס פרסם את "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", ציפיות מהוות חלק יסודי בכל תיאוריה מקרו-כלכלית. כשקיינס כתב על ציפיות, הוא השתמש בהן כדי להסביר מדוע הכלכלה נוטה לעבור מתקופות של צמיחה לתקופות של מיתון, וחוזר חלילה. הוא טען שלציפיות של אנשים יש חיים משל עצמן ושכמעט לא ניתן לחזות אותן מראש. באנגלית, הוא קרא לציפיות האלה "animal spirits" כדי להדגיש עד כמה קשה לצפות את השינויים בציפיות של אנשים, ועד כמה, מהרגע שהציפיות האלה מתפתחות, קשה לשנות אותן.

למעשה, בעולם של קיינס, הסיכוי שבו שוק חופשי יגיע לשיווי משקל שואף לאפס, מכיוון שהציפיות של אנשים משתנות כל הזמן, וכל שינוי בציפיות יכול לגרור את המשק מצמיחה למיתון. מכיוון שלא ניתן לנחש מה יקרה לציפיות בעתיד, גם לא ניתן לדעת מה יקרה לשוק בתקופות הבאות. הפתרון שקיינס הציע הוא התערבות ממשלתית מסיבית בשוק: בתקופות שבהן הציבור מפתח ציפיות לצמיחה שאינה בת קיימא, הממשלה צריכה לצמצם את ההוצאות שלה כדי לשמור על קצב צמיחה סביר. בתקופות שבהן הציבור מפתח ציפיות למיתון, הממשלה צריכה להגדיל את ההוצאות שלה. אם הממשלה לא תתערב, אז לקיינס היה משפט קולע כדי לתאר מה יקרה: "השווקים יכולים להישאר לא רציונליים מספיק זמן בשביל לגרום לכל משקיע לפשוט את הרגל. באותה מידה, הם יכולים להישאר לא רציונליים מספיק זמן בשביל להכניס כל מדינה למשבר כלכלי".

בשנות ה-1970 התפתחה בכלכלה גישה של "ציפיות רציונליות". במידה רבה, הגישה הזאת הייתה תגובת נגד לגישה הקיינסיאנית, והיא נבעה מהתחושה שהממשלה בדרך גורמת יותר נזק מתועלת. במודלים עם ציפיות רציונליות, הציבור מבין מספיק כלכלה בשביל לדעת איך השחקנים המרכזיים יגיבו לכל שינוי בתנאים הכלכליים. לכן, בעולם של ציפיות רציונליות, משברים מתפתחים כתוצאה משינויים בטכנולוגיה, או בעלויות הייצור. לתגובות של הממשלה יש השפעה מינימלית, כי הציבור מנחש מראש מה הממשלה תעשה, ולכן עוד לפני שהממשלה עשתה משהו, התגובה שלה כבר נלקחה בחשבון. הממשלה יכולה להשפיע על השווקים רק אם היא תעשה משהו לא צפוי, אבל גם אז ההשפעה שלה תהיה קצרת מועד, כי הציבור יסיק מסקנות, ולכן אם הממשלה תנסה לעשות את אותו הדבר פעם נוספת, הציבור יהיה מוכן.

במודלים של היום נוטים לאמץ גישה שהיא בין הגישה הקיינסיאנית של “animal spirits” לבין הגישה של ציפיות רציונליות, וחוקרים מקדישים מאמץ רב בניסיון ללמוד את הציפיות של הציבור. למעשה, הסיבה העיקרית לכך שהבנק המרכזי האמריקאי, הפד, נוקט מדיניות אגרסיבית כל-כך כלפי האינפלציה היא שהציפיות גם של הציבור וגם של שוק ההון לגבי האינפלציה עלו באופן שהפד לא יכול להרשות לעצמו.

• לקראת החלטת ריבית דרמטית כשהפד' מפולג מאי פעם ו"עיוור" ללא נתונים עדכניים
• תיק ההשקעות שלכם צריך להיות גם בסחורות? התשובה של גולדמן סאקס
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אם מסתכלים לאורך השנים על הציפיות של שוק ההון לאינפלציה, רואים שהצפיות לטווח של 10 שנים התכנסו לאזור ה- 2%. כי השחקנים בשוק ההון תמיד ידעו שאין דרך לחזות באמת את האינפלציה 10 שנים קדימה, ולכן הנחת העבודה שלהם הייתה שבטווח של 10 שנים, הפד יביא את האינפלציה ליעד שלו. ב-2022 הציפיות ל-10 שנים עלו לאזור ה-3%, והפד פירש את זה כסימן ששוק ההון מאמין שהוא לא יעז להילחם באגרסיביות באינפלציה, כך שהאינפלציה צפויה להיות גבוהה יחסית לאורך זמן ארוך. מבחינת הפד, אלו ציפיות שהוא לא יכול לאפשר. אז כל עוד הפד לא יראה את הציפיות של שוק ההון (ושל הציבור) מתכנסות לאזור שבו הוא רוצה אותן, הריבית תמשיך לעלות.