בסוף השבוע שעבר פתחתי את האינטרנט וראיתי שרוברט סולו (Robert Solow) נפטר בגיל 99. הפרסום הגדול של פרופסור סולו, וזה שהקנה לו ב-1987 את פרס נובל לכלכלה, הוא העבודה שלו בשנות ה-50' על מודל הצמיחה הנאו-קלאסי, שדורות של סטודנטים מכירים כ"מודל סולו". אבל החשיבות של המודל היא לא במה סטודנטים חושבים עליו. החשיבות שלו היא באופן שבו הוא השפיע על האופן שבו כלכלנים חושבים על צמיחה כלכלית.

סולו מת - מודל סולו חי וקיים

זה נושא שחשוב לאנשים בממשלה ובבנקים מרכזיים, שצריכים לקבל החלטות שישפיעו על רמת החיים של אנשים כאן ועכשיו.

בטווח הארוך, השאלה הגדולה היא מה גורם לכלכלות מסוימות לצמוח בקצב מהיר, בזמן שאחרות נשארות במקום. זאת שאלה שההשפעה שלה על רמת החיים בטווח המיידי לא מאוד חשובה. גם כשהצמיחה לנפש היא מהירה יחסית, נניח 2% בשנה, ההשפעה משנה לשנה היא די קטנה. אבל כשמסתכלים בטווח של 50-60 שנים או יותר, ההשפעה יכולה להיות דרמטית.

לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, התוצר לנפש של ניז'ר ב-1960 היה 129 דולרים, של מרוקו 173 דולרים, ושל דרום קוריאה 158 דולרים. ב- 2022, התוצר לנפש של ניז'ר היה 585 דולרים, של מרוקו 3442 דולרים, ושל דרום קוריאה 32423 דולרים. כלומר, ב-1960, רמת החיים החומרית בשלושת המדינות הייתה די דומה. היום ניז'ר היא מדינה ענייה, מרוקו עם הכנסה בינונית-נמוכה, ודרום קוריאה היא מדינת OECD.

המודל של סולו היה הראשון שהצליח לפתוח את הדלת לניסיון להבין למה ניז'ר נכשלה במקום שבו מרוקו הצליחה במידה בינונית ודרום קוריאה הצליחה בצורה פנומנלית. כי עד שסולו הציג את המודל שלו, ההנחה הייתה ששני כוחות עיקריים מניעים את הצמיחה של מדינות: קצב הגידול של האוכלוסייה, וקצב הצבירה של ההון.

סולו היה הראשון להבין שגם אם נניח שקצב גידול האוכלוסייה הוא בלתי תלוי בצמיחה הכלכלית, קצב הצבירה של ההון בהחלט תלוי בה. ככל שיש למדינה כמות גדולה יותר של הון, כך התרומה של הון נוסף הולכת וקטנה וכתוצאה מכך, התמורה שניתן לקבל תמורת השקעה בהון (ריבית) הולכת וקטנה. לכן, ככל שכמות ההון במדינה גדולה יותר, כך יהיה פחות כדאי להשקיע בהון נוסף.

המסקנות המהפכניות של סולו

המסקנה השנייה הייתה שעדיף להשקיע במדינות עם כוח אדם גדול ורמת הון נמוכה, כי במדינות כאלו, התשואה על ההשקעה תהיה גבוהה. זאת מסקנה אופטימית, כי היא צופה שהון יזרום למדינות עם רמת הון נמוכה, ויאפשר להן לצמוח מהר יותר ממדינות מפותחות יותר, כך שבסופו של דבר, רמת התוצר לנפש בכל העולם תהיה דומה.

כמה שנים אחרי שסולו פרסם את המאמרים שלו על צמיחה, התברר שהאופטימיות הזאת הייתה מוגזמת. 66 שנים אחרי פרסום המודל של סולו, הפערים בין המדינות בעולם לא רק שלא מצטמצמים, הם אפילו גדולים יותר מאי פעם.

בניסיון להסביר את הכשל הזה במודל, חוקרים אחרים לקחו את המודל של סולו והחלו להרחיב אותו. בין השאר, הם מצאו שלתפקוד של מוסדות ממשלתיים יש חשיבות רבה. פחות חשוב עם מדינה היא דמוקרטית או לא. הרבה יותר חשוב האם היא מגנה על זכויות הקניין של אנשים, האם מערכת המשפט נחשבת לאמינה, והאם הממשלה נמנעת מלהתערב בפעילות של השוק הפרטי.

גם לרמת האמון בין אנשים יש חשיבות: ככל שבני המשק סומכים יותר אחד על השני, כך יש יותר סיכוי שהמדינה תצמח בקצב מהיר. יש חשיבות גם ליכולת של אנשים ליצור רשתות חברתיות עם רמת השכלה דומה לשלהם. מומחה למחשבים יחיד שיגיע לניז'ר כנראה שלא יוכל לתרום הרבה לתוצר שם. אבל במדינה עם תשתית טכנולוגית מפותחת, הוא יוכל לשתף פעולה עם עוד אנשים כמוהו, ואז הרעיונות שלו יוכלו להפוך למציאות. ישנם עוד דברים שמשפיעים, ויש מי שחוקר אותם. אבל כל מי שחוקר את הדברים, וכל מי שמשתמש במסקנות של המחקרים בניסיון לשפר את רמת החיים שלנו, יוצא מאותה נקודת מוצא: מודל שפותח על ידי ילד יהודי שגדל בברוקלין, נלחם במלחמת העולם השנייה, חזר לארצות הברית והפך לפרופסור לכלכלה.

אם סולו היה מייעץ לאוצר שכרגע נדרש לבצע קיצוצים גדולים הוא היה מדגיש את החשיבות של פיתוח ההון האנושי שיכול לייצר צמיחה. השקעה בהון אנושי היא ההשקעה המשתלמת ביותר וזו שמביאה לצמיחה גדולה. כמו כן, הוא היה מייעץ שלא לפגוע בטכנולוגיה. הטכנולוגיה היא מנוע הצמיחה העיקרי. השיפורים הטכנולוגיים הם הבסיס לצמיחה. 

המלחמה שתביא לגירעון גדול, היא במובן מסוים מנוע צמיחה. הצורך להחזיר את המשק למסלול, ההשקעה הגדולה של המדינה הצפויה בהמשך, השיפורים הטכנולוגיים בתחומים הביטחוניים שנדרשים בעקבות המלחמה. כל אלו ועוד, יעודדו את הצמיחה הכלכלית בהמשך. 

ד"ר אביחי שניר