צומת השרון

מתברר שמשפחת שרון ממש בכותרות. לא רק שמחזירים את אבא לחווה, לא רק שהילדים קנו פר הרבעה, במוסף החג של ידיעות משוחח גלעד שרון עם טוני בלייר ומבקש ממנו לשמוע אישית על אבא שלו, לכבוד ספר שהוא כותב.

האם למדתי מהראיון עם בלייר משהו על שרון? לא ממש. יש שיחה על האסלאם, ועוד.

עכשיו, אני מנסה להבין מאיפה לידיעות הסקופ על המעבר של שרון לחווה?

בטח גלעד דיבר עם עורכיו בידיעות, ותוך כדי אמר: אוי, אני קצת עסוק בסידורים בימים האחרונים (חוץ ממישוש אשכי פרים), כי אבא חוזר הביתה. אוזני העורכים הזדקפו מיד וכך נהייתה לנו כותרת ראשית.

מה שכן, ביקורת על שיכונו הממושך של שרון בביה"ח התעוררה כבר לפני שנים.

בתחילת 2009 ענתה הנהלת שיבא לביקורת של אומ"ץ, ש"מתקיים דיאלוג על מנת לבחון המשך הטיפול בסביבה שאיננה בית חולים"

דיאלוג שנמשך כשנה וחצי לפחות, אה?

עוד במוסף חג של ידיעות:

כתבה לא יומיומית של בועז ארד מסין, על ממלכת הנשים של המוסו, ששרדה אלפי שנים בלי חתונה, מונוגמיה או קנאה. חדירת העולם שמחוץ למסגרת השבטית קלקלה את האיזון המופלא שם, בו נשים הן השולטות, מגדלות את ילדיהן, ומחליפות מאהבים על פי נוחותן.

מגזין סוכות, מעריב (עורך: נטע ליבנה)

בן כספית מראיין את דן חלוץ.

ראיון מלא סתירות כרימון. מצד אחד, כותב כספית:

"ועדיין, אני חייב להקשות עליך כאן, נוצרה תרבות של הלקאה עצמית, שכל מי שטעה פעם אינו כשיר וצריך ללכת הביתה. אני, למשל, התרגזתי במיוחד במקרה של הרב הצבאי הראשי, רפי פרץ. נחשפתי אליו בהתנתקות, את המנהיגות שהוא הפגין במכינה הצבאית בעצמונה לא ראיתי בשום מקום אחר, וכשנודע שהוא מיועד לתפקיד הרב הצבאי היו כאלה שבאו בדרישות למנוע את המינוי בגלל תאונה מבצעית. לטעמי, יש כאן הגזמה".

סליחה, האם העיתונאי כספית הוא לא חלק מהתרבות הזו? במה הוא עוסק בחודשים האחרונים אם לא בכך?

תלוי, הכל תלוי במרואיין וביחסו של כספית אליו. למשל, על תיק המניות של חלוץ בעת המלחמה, הוא מוחל גם מוחל.

שימו לב באיזו נינוחות הוא מדבר איתו על כך:

"העיתון חיכה עם הפרסום עד אחרי המלחמה והקצה לו מקום צנוע, ולא כותרת ראשית. זה סתם עורר חוסר נוחות.

"אין לי ויכוח על זה. אני הרמתי טלפון יום קודם ביוזמתי, ובבוקר האירוע זה שהתקשרתי אליו חזר אליי. ואתה מרים שפופרת, אומרים לך שמישהו נמצא על הקו, ואתה לא טורק לו. זה כל הסיפור. אבל מטעויות לומדים".

(המלחמה התנהלה בין 12 ביולי ל-14 באוגוסט. צה"ל המשיך לפעול בלבנון עד 1 באוקטובר. הידיעה התפרסמה ב-15 באוגוסט. זהו איפוק!)

אז מתי כספית יסלח לגלנט על הדונמים? כשיתראיין לו?

הפרויקט הענק לחג של המוסף הוא "הכי עשיר בעיר". בכל יישוב בישראל יש את העשיר שכולם מקנאים בו. לקראת סוכות נוציא גם לכם את העיניים. פרויקט חברתי חשוב, ראשון במעלה (או כדברי ההפניה בשער: "הפרויקט שאסור לפספס").

(13 עמודים בלבד, ובסוף הפרויקט יש חץ שמוביל להמשך לא קיים).

ופרויקט שדווקא התחבב עלי: לרגל צאת ספר צילומי הריון של הצלמת ניצן חרמוני, מיטב הגברים של מעריב כותבים על ההריונות שלהם.

מוסף סוכות, הארץ (עורך: לירון מרוז)

כתבת השער של עמוס הראל מחבבת את גבי אשכנזי.

הוא לא מתראיין, עדיין, ולכן נאלץ להמשיך ולקרוא פרופילים עליו.

דנה הרמן כותבת על גלישת ספות, ואני ממש זוכרת שקראתי על כך כתבה איפשהו, באחד הימים האחרונים, כתבה בה הבהיר הכותב שלמעשה גולשים למיטת המארח/ת, במהלך הטרנד התיירותי הזה.

עדכון: עידוק מזכיר לי שגון בן ארי כתב על כך ב-7 לילות.

כתבה מתורגמת (ומעניינת) של האנה רוזין מאטלנטיק -

הכותרת היא "סופם של הגברים"

Earlier this year, women became the majority of the workforce for the first time in U.S. history. Most managers are now women too. And for every two men who get a college degree this year, three women will do the same. For years, women s progress has been cast as a struggle for equality. But what if equality isn t the end point? What if modern, postindustrial society is simply better suited to women? A report on the unprecedented role reversal now under way and its vast cultural consequences

מוסף ממון

מציע מה לקנות ב-2010 לכל מי שרוצה להתעמק בסך הגאדג'טים.

מתי בפעם האחרונה קניתם מוצר על פי "כתוב בעיתון"?

סוכות/ ידיעות (עורכת: מרים קוץ)

הכתבה הפותחת עוסקת בשישה מקררים של שש משפחות (עופר פטרסבורג).

בתחילת כל קטע, אחרי שם ראשי המשפחה, מופיע מספר: 20 אלף ש', 8,000 ש' ועוד.

מה מייצג המספר הזה? את ההכנסה החודשית של המשפחה? את מחיר המקרר? את עלות תכולתו? ולמה ליד הזוג המוגדר כ"אלפיון עליון" אין שום מספר?

פירמה

קובי אריאלי, בעל טור במוסף, חוזר ומספר על תוכניתו החדשה בערוץ האוכל, וכמה כדאי לכם להתעמק בערוץ זה, עימוק שיהפוך אתכם לאנשים טובים יותר.

הוא כבר דיבר על כך בהמילה האחרונה. זה הזמן להפסיק.

יונה ויזנטל מצטלם לשער בסנדלים, ומסביר שלא היה מו"מ על ביפ, ולא מתנצל על שהוא נמצא בתפקיד יובלות.

G

העובדה שרוני בראון מנכ"ל הליקון גר במגדלי אקירוב אומרת דרשני, לא (ההסבר שלו: "תמיד ידעתי לעשות כסף")?

הוא יוצא נגד רשתות חברתיות:

"מישהו זוכר כיום את מייספייס", הוא שואל. "מתי לאחרונה אמן חדר לתודעה דרך הפלטפורמה הזו? גם רשתות חברתיות כמו פייסבוק יאבדו את רוב כוחן בתוך שנתיים או שלוש, כי הן הפכו לפח אשפה לפרסומות מותגים וחברות, והמטרה האמיתית שלהן - תקשורת והחלפת מידע בין אנשים - מתפוגגת".

ובאשר לתקשורת:

"הבורות בתקשורת בנוגע לשוק המוזיקה מדהימה. לטעון שאנחנו עלוקות המנצלות ועושקות אמנים זה לחטוא לאמת. אני מבין לנפשו של צעיר בן 20 וקצת הנרתע כאשר אומרים לו שיידרשו שמונה שנים לבנות לו בסיס לקריירה ממושכת, כי מדובר אחרי הכול ב-10% מתוחלת חייו, אבל בוא נבחן את המציאות".

גלובס

בכל פעם מבאס מחדש לקרוא את יחס החברה הישראלית לעולי/יוצאי אתיופיה.

עוד סיבה להתבאס.

טוקבקים

מישהו, "אחד מול אחד"

מציב טקסטים מנוגדים על אולמרט במעריב שכתבו עפר שלח ושלום ירושלמי.

צרות בכותרות

"הנאום של אחמדיניגא'ד אבד בתרגום" הוא כותרת שיכולה להיות מובנת רק למי שמבין את המושג באנגלית, ואו/ למי שמכיר את שם הסרט אבודים בטוקיו.

האם כותרות כמו "העיתונאים, שכבה חזקה יותר מבעלי ההון"

נועדו לחזק את העיתונאים, החשים לא משהו?

"צמד רעים" (על החברות בין אייל גולן לברק יצחקי, מגזין סוכות מעריב)

"תפקיד, חייו" (עוד כתבה על מייקל דאגלס החולה, שם, שם)

בלוגלנד

שערורייה. הבוקר חיפשתי את הפוסטים מאוגוסט 2006 (בגלל חלוץ) ועד מרץ 2007, כדי לקשר ולראות מה כתבתי על כך בזמן אמת, ומתברר שהחלק הזה, מטרום עליית הקפה, שהועלה מאוחר יותר כארכיון לקפה - נמחק. אני עדיין בהלם, מנסה לברר מה קרה.

לפני פיזור

עוד חג אחד וגמרנו.

צרו קשר, למעלה בסרגל, עובד (בינתיים רק באקספלורר):