תוס': מי החליף ראשית בחג

נכון, רק הארץ.

סופשבוע

כמה פנינים (טובות ורעות, נחשו לבד) מהראיון עם מירי רגב (שרי מקובר-בליקוב, אין באתר):

"כמצופה מנשים גאות שלא נולדו עם חבל טבור של 18 קראט, לרגב יש פנים רכות המכסות על חוט שדרה עשוי פלדת אל-חלד".

"לקדוש ברוך הוא אין וילון, הוא רואה הכל" (בהתייחס לשנה הקשה שעברה על צמרת הצבא, מסבירה הכותבת).

רגב על גלנט:

גלנט נתבע שהשתלט שכלא (כך במקור, צ"ל שלא, V) כחוק על עשרות דונמים במושב עמיקם. זה ראוי?

"אני יודעת שהתביעה נגדו נדחתה"

היועץ המשפטי קבע שגלנט פלש, הוא עצמו הודה בכך, חבר הכנסת מיקי איתן הגדיר את התנהגותו כ"מאפיונרית" והצביע נגד המינוי שלו

"אני לא בקיאה בפרטים. מצד שני יש בגלנט המון אנושיות ורגישות. הוא מרבה להתעניין במצבם האישי של החיילים והחיילות".

"...כשהופעתי בערוץ השני אמנון אברמוביץ' אמר פתאום 'מירי רגב סיבוני'. זה נשמע מאוד שוביניסטי. כאילו אישה לא יודעת לתאר קרבות. ואני שאלתי, בהתנתקות הייתי כוכבת ובמלחמה הייתי סיבוני?..."

ועל גלעד שליט:

"...וכל הוויכוח הוא לא על 4,000 אסירים אלא על 200. אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לשים ידה על 200 אסירים אז אנחנו בבעיה. בסוף הרי נשחרר את כולם על גופה. אני רוצה לשחרר את כולם על חייל חי".

אליס מילר (ליאת שלזינגר) מעבירה את חייה בין הודו לישראל, ויוצאת למאבק נגד כלור בבריכות.

את העניין עם נייר הטואלט לא הבנתי.

ההודים לא משתמשים בו, אוקיי, אבל מה כן, הרי אין להם בידה?

הארץ, האונס, אנגלית

כתבת האונס של ליטל גרוסמן פורסמה גם באנגלית.

מוסף הארץ

בעקבות הכתבה בעין על העוינות של שי גולדן כלפי ליאור שליין, לא מוזכר הנ"ל במוסף הארץ האחרון.

לא ברור לי על מה התימהון, לעורכי הארץ מדיניות נקמה מוכחת.

לחובבי ליסבת ומיכאל - המדור של אביעד קיסוס.

ד"ר עידן ירון עשה מחקר בגן חיות: הוא הקשיב למה שהישראלים (ואח"כ גם אחרים) אומרים בביקורם שם.

עכשיו יצא ספרו משחק המראות, והוא מתראיין על כך למוסף, אבל על המחקר דיבר כבר לפני שנתיים בקירשנדון.

לצערי ולצערכם, הכתבה של עפרי שובל על הירצחו של סרן יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים ב-1959 בנגב סובלת מקישור שבור. מקווה שיתוקן בעתיד (עדכון: תוקן):

"רוצחיו הוסגרו לידי צה"ל והוצאו להורג באמצע המדבר, ללא משפט וללא תיעוד".

כתבה בעניין דומה ועוד על אירועים שקרו ב-1948, לפני הקמת צה"ל, יורטה בידיעות דקה לפני הפרסום, מהחשש שתבעיר את המזרח התיכון.

האם יובער המזה"ת הפעם?

השבוע

מחקר חדש חושף את האפליה בצה"ל בשנות החמישים והשישים.

G של גלובס

פרויקט יצירתי במיוחד, על 20 האנשים הכי יצירתיים בארץ. הבעיה היחידה בפרויקט היא שאין בו שמות שלא שמענו. מדורון צברי דרך אפרת גוש, יוני בלוך ויורם קניוק.

בקיצור, פרויקט מרומם נפש, אבל חסר בו מימד ההפתעה.

ב"למי קראת זבל" (צאלה קוטלר) יצאו אנשי המוסף לחפש מה אנשים זורקים לקראת החגים, ומי אוסף את הזבל. נחמד.

תרבות מעריב

עשרה אלבומים מהשנה החולפת שלא זכו לחשיפה הולמת.

זה הזמן לכפר על חטאיכם.

מוספחג/ מעריב

הנושא: דברים שאין עליהם כפרה, כך מזכיר גם בן כספית בתחיל המדור שלו. העורך ביקש ממנו לכתוב, אז הוא כותב. ולכן הוא חוזר על שתי הפרשות עליהן כתב בשבועות האחרונים בלי סוף: גלנט ויחיאל חורב.

בין היתר הוא נוזף במבקר הטלוויזיה של מעריב, אייל לוי, על שהילל ושיבח את ממלכת הסוד אף שהוא לא ידע כלום על הפרשה.

למה באמת לא נתנו לכספית לכתוב ביקורת על הסרט ביום שאחרי?

אני לא מצליחה לצאת מהפרשה הזו ולהבין מי צודק: בן כספית, כלומר חורב, או רונן ברגמן, כלומר יצה? ידיעות או מעריב?

בעניין טיעוניו של כספית נגד גלנט: למה לא יחבור מעריב לתנועה הירוקה ויגיש בג"צ נגד המינוי? זקי רכיב לא ישמח לאשר את ההוצאה?

אוקיי, אז מה הפיתרון של בן-דרור ימיני?

מעריב עסקים

ההפך מפרויקט אי הכפרה של המוספחג, פרויקט אופטימי - 12 יזמים שהתחילו מאפס.

ישראל היום

אנה פרנק בקומיקס, מתאים?

דנה ספקטור כתבה במדור שלה שכנראה טעתה בבחירת המקצוע. שיר זיו כותבת במדור שלה שזה אושר עילאי (תרגום חופשי שלי) להיות עיתונאי.

על פי סקר של ישראל היום והגל החדש, 61% נגד עסקת טיעון עם ענת קם, כ-18% בעד ו-21% לא יודעים.

7 לילות

העיבוד של ניר ברגמן לספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן יעלה ביום רביעי לאקרנים.

עינת פישביין ראיינה אותה בכפולה הפותחת (זו היוז'ואלית הועפה משומה לרגל החג). ראיון יפה, על הזמן שעבר בין כנפיים שבורות לסרט השני, על החיבור לספר, על העבודה מול גרוסמן.

שתי בעיות: אחרי שטחנו את הכותרת כנפיים שבורות מאז שיצא הסרט ב-2003, מגיע לנו משהו טוב יותר, לא ללכת על הכותרת "כנפיים שלמות".

והעניין השני: עלול להיווצר הרושם שברגמן לא עשה כלום במהלך השנים שעברו בין שני הסרטים, ולא היא. כדאי היה להרחיב קצת מעבר לשתיים וחצי שורות שהוקדשו לפועלו הטלוויזיוני.

צרות בכותרת

בחייאת, עוד פעם "מחוברים", הפעם לראיון עם אבי גואטה ושרית חדד.

אני כבר לא זוכרת אם כך היה גם בשנים קודמות, אבל המוסף ניכס את פסטיבל הקולנוע בחיפה, עם תוכנייה, סרטים מומלצים וכל זה, כולל ראיון עם נערת הזוהר האמיתית שלנו, שרון הראל (הבת של יוסי מאקסודוס). עדי גולד ראיין.

7 ימים

שני מכתבים למערכת על הראיון של סבר פלוצקר עם נוחי דנקנר:

"תוך קריאת הראיון המרתק... הבנתי לפתע שדנקנר מציב למעשה מודל חדש של איש עסקים, שמעורבותו בקהילה שונה מכפי שהיה מקובל עד כה: הוא לא רק לוקח, אלא גם נותן חזרה..."

וגם "מי ייתן ויהיו עוד אנשים רבים כמו נוחי דנקנר..."

לאן נעלם עמוד התוכן?

לאור כל שנחשף בימים האחרונים על העבריינים וסוחרי הגז, יש איזושהי תוספת בכתבה של שחר גינוסר?

אני לא בטוחה.

מוסף חג

לא פרויקט חג אחד יש לידיעות, כי אם שניים. ב-7 ימים התמודדו הטאלנטים עם עשרת הדיברות. פה מתמודדים כותבי המוסף עם טעויות שונות ומשונות שעשו. אריאלה רינגל הופמן מספרת על שר דוחה במיוחד ובכיר מאוד, שהתנהג בגסות רוח. היא מתייסרת על שלא כתבה על כך בזמן אמת. ועל שלא כתבה על כך כשנבחר לתפקיד עוד יותר בכיר. גם עכשיו היא לא מזכירה את שמו. כי הוא לא בין החיים. חבל.

חנוך דאום מספר איך התעמר לשווא במתי גולן כשהיה מבקר טלוויזיה.

סמדר פרי מספרת איך בגדה במקור במדינה ערבית בה הייתה, מקור שאיבד את פרנסתו בגללה.

נחמה דואק, לידה, מתבאסת מכך שלא פרסמה ב-1997 מידע שהיה לה על מגעים בין ישראל לסוריה. שוב, בגלל מקור. היא חושבת שאם הייתה מפרסמת בזמן אמת, ייתכן והיינו כבר מבלים בדמשק עכשיו.

אופס, באפעס משתמשים בבדיחה שלי משלשום!

מוסף כלכליסט

שתי בשורת מרנינות:

אין אלוהים, רק אבולוציה.

וגם: כמה מכם, קוראים יקרים, יזכו להגיע לגיל אלף.

תוס': מתי גולן Vs דן מרגלית ולהפך

עוזי בנזימן מסביר את תולדות היחסים ארוכי השנים בין השניים. המסקנה העגומה היא שהכל אישי.

ברשת

סלונה מציע מגוון אתרים לבלות איתם את החג.

יקירי

"לפי המסמכים של 73' שנחשפו השבוע: גם יומיים לאחר פרוץ המלחמה ידעה ועדת החוץ והביטחון על המלחמה רק ממה שנכתב בעיתונים. גם ועדת חו"ב הבאה, באסון הבא, תדע רק מה שייכתב בעיתונים. אז? מזל שיש עיתונים בישראל. עיתונים באשר הם. אז? יחי העיתונות הארצית! יחי המקומונים! יחי הרדיו המקומי! יחי הטלוויזיה המסחרית! יחי הערוץ ברוסית! יחי הרדיו בקניונים!"

(שישי, מעריב, 17.10.03,

תקשורת, אדם ברוך)

לפני פיזור

מאחר שהתברר ששבת קדוש הרבה יותר מיום הכיפורים, ומאחר שאני עובדת בכל שבת ושבת בחיי, מהיום שאני זוכרת את עצמי, אין יום מיומיים, והנה אני עובדת גם היום.

הסיבה לכך שאני עובדת בשבת פשוטה: אלו תמיד היו עבודות שאיש לא רצה לעשות או עבודות שנאלצתי לעשות בשבת, כי השבוע לא הספיק לי.