פס"ד פרנק-שילוח: הלקוח תמיד צודק?
כל סטודנט שמסיים לימודים אקדמיים, בין אם במשפטים, תקשורת, ראיית חשבון או רפואה, יודע שנכונות לו כמה שנים ראשונות וקשות של התנסות במקצוע על מנת להגיע ליוקרה ולמעמד נחשק של בכיר ומומחה בתחומו. במקרים לא מעטים, נצמד המתמחה הצעיר לקולגה סמכותית ובכירה במקום העבודה, לומד מנסיונו, מתמקצע וכך מטפס בסולם הדרגים.
כך גם במקרה של אורן פרנק, עד לאחרונה מנכ"ל במשרד הפרסום מקאן אריקסון. פרנק היה בן טיפוחיו של אילן שילוח, שעומד בראש משרד הפרסום המוביל בארץ ונמנה על שותפיו עוד מהתקופה שהמשרד נקרא "קשר בראל". פרנק למד משילוח כיצד לטפל בלקוחות, להוביל מהלכים אסטרטגיים ולהביע את דעתו בסוגיות מכריעות, שתרמו לחיזוק מעמדו של המשרד בענף ולצמיחתו המואצת. שילוח עצמו מוכר כמנהל חרוץ, חד וקשוח שרואה את טובת המשרד מעל לכל.
ואכן, ההיצמדות לשילוח השתלמה לפרנק והוא קודם לתפקיד מנכ"ל במשרד לצידה של שירה מרגלית, זוגתו של שילוח.
כל פרסומאי מתחיל או ותיק יודע שהטיפול בלקוחות במשרד פרסום מחייב רגישות,שליטה בתחום, הבנת צרכי הלקוח וסיפוקם על הצד הטוב ביותר. אם נסכם, חשוב לפעול לפי המנטרה: "הלקוח תמיד צודק" ולדאוג שהלקוח יצא מרוצה וירצה להמשיך לעבוד עם משרד הפרסום. טיפול בדרך זו בלקוח, במיוחד אם מדובר באחד שמחזיק מספר חברות הנעזרות בפרסום, תניב למשרד עוד תקציבי פרסום בהיקפים רחבים ותזניק אותו לראש טבלת משרדי הפרסום המובילים בארץ.
התחרות בין משרדי הפרסום המובילים מחייבת את היושבים בראשם להתנהל נכון ולהיות זמינים ויצירתיים עבור לקוחותיהם וכמובן, למנוע חיכוכים מיותרים בינם לבין העובדים המטפלים בתקציבי הפרסום. אולם, האם מדובר במניעת חיכוכים בכל מחיר? האם פרסומי בכיר חייב לשמור על דעתו האישית לעצמו, מחשש שהדברים לא יתקבלו בהבנה מצד הלקוח ועלולים לגרור תגובות לא צפויות ואף להביא לפיטוריו? האם הלקוח תמיד צודק?
אם לבחון את הטיפול של אילן שילוח במקרה של אורן פרנק ושירה מרגלית – התשובה היא כן.
שילוח, שמינה בעצמו את אורן פרנק ושירה מרגלית, למנכ"לים במקאן אריקסון, פיטר השבוע את השניים לאחר שהביעו (כל אחד בנפרד) את דעתם בקול רם באמצעי התקשורת השונים על ארועים שונים שסוקרו, וקשרו באופן שלילי, בין היתר, שמות של חברות המיוצגות במקאן ונמצאות בשליטת קבוצת איי.די.בי, שבשליטת נוחי דנקנר.
שילוח רצה להימנע מתקרית מביכה עם דנקנר ודאג שתקציבי הפרסום של החברות שבשליטתו – סלקום וחוגלה-קימברלי – יעברו למשרד פרסום אחר בשל ההתבטאויות של פרנק ומרגלית, לאחר שכבר איבד את תקציב ברק 013,שאך קיבל לידיו, לטובת JWT. על מנת למנוע מהלך כזה, החליט שילוח בצעד נחרץ לפטר את השניים ולהציל את היחסים עם דנקנר, אך לא עצר לחשב את השלכות המעשה על העובדים האחרים במקאן, כמו גם על ענף הפרסום כולו.
הפיטורים אולי הרגיעו את דנקנר, אך מה יחשוב אותו סטודנט שסיים לימודים ומעוניין להשתלב בפירמה מכובדת ולהתקדם לתפקיד בכיר וסמכותי שמאפשר לו להביע את דעתו המקצועית והאישית באופן חופשי? מה שבטוח, הוא יסיק מהמקרה שלפנינו, כי רצוי לברור מילים בקפידה בטרם הן נפלטות אל חלל האוויר ונאמרות בקול רם ואולי כדי לשמור על המשרה הנחשקת שלך, עדיף פשוט לשתוק. מה שבטוח, קודים התנהגותיים לא נכללים בתוכנית הלימודים האקדמית, אולי כדאי שמישהו ירים את הכפפה.
מלבד הבוגר האקדמי שלנו, גם הפרסומאים במשרדים השונים ודאי יסתכלו על המקרה הנדון בדרך של "יראו וייראו" וכבר יכנו את הארוע כ"פס"ד פרנק-שילוח".
כולנו בני אנוש וכולנו טועים לפעמים ורובנו שוכחים, לעיתים, איך התחלנו את דרכנו המקצועית ומה עברנו בדרך להצלחה. גם אילן שילוח שכח שכינה בפומבי את מפעל הפיס "מושחת" כשאיבד את תקציב הפרסום שלו לטובת אדלר חומסקי ב-2003, ושכח שהעדיף את תקציב סלקום על חשבון פלאפון והודיע על כך לגלברד מבלי להכינו לכך מראש. באותה תקופה, אף אחד לא נזף או העניש אותו על כך ולנו נותר רק לתהות מה היה עולה בגורלו אם היה במעמדו של אורן פרנק?
