טופס חתימה
צילום: Scott Graham on Unsplash

האם הסכם ממון של ידועים בציבור תקף אחרי שנישאו והתגרשו?

בני זוג חתמו על הסכם ממון בעת שהיו ידועים בציבור, ב-2004. כעבור יותר משנתיים הם התחתנו - עבור הגבר היה מדובר בנישואים שניים, כשמהראשונים היו לו שני ילדים. כעבור כמה שנים התגרשו השניים, והתגלה כי הסכם הממון תקף מבחינת בית המשפט רק לתקופת היותם ידועים בציבור. הגבר ערער על כך, וטען כי רצה בהסכם ממון מלא מראש, בגלל שהוא היה גרוש עם רכוש וילדים

עוזי גרסטמן | (2)

ערב אחד ב-2004 חתמו שני בני זוג על מסמך שנראה להם כמו התחייבות ברורה ונחרצת: הסכם ממון שמסדיר הפרדה רכושית מוחלטת. היא, שהיתה אז צעירה ללא ילדים שעבורה מדובר בנישואים הראשונים; והוא, גרוש עם ילדים מנישואיו הקודמים. המסמך אושר בידי נוטריון, ולכאורה כל צד ידע את מקומו, את רכושו, ואת עתידו הכלכלי במקרה של פרידה. מה עוד צריך? כמעט הכל, כך מסתבר. יותר מעשור לאחר מכן, לאחר שנישאו, הולידו בת ונפרדו, גילו השניים כי מערכת המשפט רואה את הדברים אחרת לגמרי. שתי ערכאות שיפוטיות – בית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן גם בית המשפט המחוזי בחיפה - קבעו באופן חד משמעי כי ההסכם תקף רק לתקופת היותם ידועים בציבור. מהרגע שהם התחתנו, הוא בטל ומבוטל.


במוקד המחלוקת עמד אותו הסכם שנחתם ב-2004 ואושר בידי נוטריון. עיקרו היה פשוט: הפרדה רכושית מוחלטת. ואלם כשהתיק הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, קבעה השופטת ענבל קצב-קרן כי, "הצדדים חתמו על ההסכם בהיותם ידועים בציבור, מבלי שעמדו להינשא בקרוב לחתימתו ונישאו בפועל למעלה משנתיים לאחר מכן – ועל כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמתו". או במלים אחרות, כדי שהסכם ממון יהיה תקף גם לאחר הנישואין, עליו לעבור אישור מחדש בבית המשפט או אצל נוטריון, אך ורק אם בני הזוג עומדים ממש בפני נישואים. במקרה הזה, חלפה תקופה של כשנתיים וחצי בין החתימה לנישואים - זמן רב מדי לדעת בית המשפט.


בהמשך קבעה השופטת קצב-קרן כי אין בהסכם "הוראה הצופה נישואין ו/או פקיעת נישואין", וכי "תכליתו של ההסכם הייתה להסדיר את ענייניהם הרכושיים... כל עוד הינם ידועים בציבור, ופקע עם נישואיהם". אך היא לא הסתפקה בכך. ניתוח ההסכם עצמו חיזק את המסקנה: אין בו אזכור למלים נישואים, בעל, אשה, גירושים, או ילדים משותפים. גם סעיף 13 להסכם, שמאפשר לצדדים לשוב ולדון בהוראותיו לאחר שנה, חיזק את המסקנה שמדובר בהסכם זמני, שנועד לתקופה בה עדיין לא נישאו.


הגבר, ששמר על טענותיו בעקביות לאורך השנים, טען כי רצה בהסכם ממון מלא מראש, בגלל שהוא היה גרוש עם רכוש וילדים. לדבריו, הוא פנה לנוטריון ביוזמתו, וזה אישר את ההסכם, "רק לאחר שהובהר לו כי כוונת הצדדים להינשא זה לזו". עוד טען כי הנישואים נדחו בעקבות מצבה הבריאותי של האשה, וכי השניים פעלו בפועל לאורך השנים בהתאם להסכם. כך למשל, הם שמרו על חשבונות נפרדים, כל אחד שילם עבור רכושו ולא היתה חפיפה כלכלית משמעותית.


האשה הציגה טענה אחרת בתכלית. לדבריה, ההסכם נולד מחשש שילדיו של הגבר יאבדו את ירושתם. לדבריה, ההסכם לא נועד לצפות פני עתיד ואינו כולל שום סממן של נישואים: "הוא נעדר המלה 'נישואין'... סיום החיים המשותפים נקבע לפי הודעה ולא לפי גט או התרת נישואין". בנוסף, היא טענה כי הנוטריון היה חבר אישי של הגבר, בא כוחו העסקי והאישי, ולכן הוא אינו ניטרלי.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

פסק הדין בערעור, שניתן במרץ 2025 על ידי הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט מחוזי חיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - אב בית הדין חננאל שרעבי, אספרנצה אלון ואריה נאמן - חיזק את מסקנות הערכאה הראשונה. הם כתבו בפסק הדין שפורסם כי, "הצדדים לא היו על מפתן הנישואין... הנישואין לא עמדו בפתח, על כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמת את ההסכם". השופטים גם דחו את הטענה שהסכם כזה יכול להיחשב בתוקף גם לפי דיני החוזים הכלליים. לדבריהם, חוק יחסי ממון הוא דין ספציפי שגובר על דיני חוזים כלליים בכל הנוגע לבני זוג נשואים.


בנוסף, בית המשפט קבע בהכרעתו כי אפילו לו היה ניסיון לאמת את ההסכם על בסיס סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, המתיר לנוטריון לאמת הסכם טרום נישואים, הרי שהשניים לא היו "בני זוג ערב נישואיהם", כנדרש. לדבריהם, "לא ניתן למתוח את צמד המילים 'לפני הנישואין'... לתקופה של למעלה משנתיים כבענייננו". בפסק הדין ניכרת גם מדיניות משפטית רחבה יותר: להבחין בין זוגות שנישאו לבין כאלה שחיו יחד ללא נישואים. "הסכמה של בני זוג ידועים בציבור למשטר רכושי מסוים אינה מקימה חזקה שמסכימים הם להחלת אותו משטר לאחר שישתנה מצבם לבני זוג נשואים", קבעו השופטים בהכרעתם. ובסוף הם סיכמו בפשטות וכתבו כי, "לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנות המשפטיות... אנו מורים על דחיית הערעור".

קיראו עוד ב"משפט"


המסקנה שעולה מפסק הדין היא שזוגות שמתכוונים להינשא, גם אם בעתיד הרחוק, וחותמים על הסכמי ממון - חייבים לאשר את ההסכם מחדש לאחר הנישואים, לפי הדרישות המדויקות של חוק יחסי ממון. אחרת גם נוטריון ותיק, מסמך חתום וניסוחים ברורים לא יספיקו להם.


האם בני זוג שנישאו לאחר תקופה כידועים בציבור יכולים "להחיות" הסכם ממון ישן?

כן, אך נדרש לכך אישור מחדש של ההסכם בהתאם לחוק יחסי ממון. החוק דורש כי הסכמים שנערכים לפני הנישואים יאומתו על ידי נוטריון או יאושרו בבית המשפט בעת שהצדדים עומדים להינשא. אם חלפה תקופה ארוכה מהחתימה ועד לנישואים, כפי שקרה במקרה הנ"ל, אין ברירה אלא לאשר שוב אם רוצים שההסכם יהיה תקף גם לאחר הנישואים.


למה בעצם נדרשת "סמיכות לנישואים" כדי שהסכם יאושר לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון?

הדרישה הזו נובעת מהכוונה של המחוקק להבטיח שההסכם נחתם מתוך מודעות מלאה של שני הצדדים לכך שהם עומדים בפני שלב חדש - נישואים - שיש לו משמעויות משפטיות וכלכליות רבות. הסכם שנחתם שנתיים לפני הנישואים לא משקף בהכרח את אותה מציאות משפטית, ולכן הוא לא יכול להיחשב תקף מבלי לקבל אישור נוסף.


מה המשמעות של כך שהנוטריון היה חבר אישי של אחד הצדדים?

אף שזוהי טענה עובדתית, ולא בהכרח פסולה כשלעצמה, יש ציפייה לכך שנוטריון המאמת הסכם ממון יהיה אובייקטיבי לחלוטין ויבטיח ששני הצדדים מבינים את ההשלכות המשפטיות. במקרה הזה, העובדה שהנוטריון היה עורך הדין הקבוע של האיש חיזקה את טענת האשה כי לא ניתן אישור "נקי" וללא הטיות.


אילו פעולות שנעשו בפועל הפריכו את הטענה שההסכם נשמר?

בין היתר, בית המשפט התייחס לכך שהאיש שינה את מוטבי הביטוח כך שהאשה תיהנה מהם, כספים הוזרמו לחשבון על שמה בלבד, ולא היתה הקפדה מלאה על הפרדה רכושית בפועל. פעולות כאלה נוגדות את רוח ההסכם, ומלמדות על התנהלות זוגית שיתופית שמנוגדת להסכם ההפרדה שנחתם.


האם ניתן להחיל עקרונות של תום לב כדי "להציל" הסכם שלא אושר כחוק?

בית המשפט דחה את הטענה הזו. אמנם עקרון תום הלב הוא עקרון יסוד במשפט האזרחי, אך כשמדובר בנושא מוסדר באופן מיוחד, כמו חוק יחסי ממון, לא ניתן לעקוף את הדרישות על בסיס תום לב בלבד. ההיגיון המשפטי הוא שכל חריגה כזו תערער את הוודאות והיציבות שהחוק מבקש ליצור ביחסי ממון בין בני זוג.


מה ההבדל המרכזי מבחינת המשפט בין זוג נשוי לזוג ידועים בציבור?

זוגות נשואים כפופים לחוק יחסי ממון, שמחייב אישור של הסכמי רכוש. לעומת זאת, ידועים בציבור כפופים לדיני החוזים הכלליים ולעקרונות של שיתוף נכסים לפי נסיבות חייהם. כך, החוק קובע כללים נוקשים יותר לגבי זוגות נשואים, מתוך הבנה שמדובר במסגרת משפטית מחייבת יותר.


במקרה דומה, הכריע בית המשפט המחוזי מרכז לוד באוקטובר 2024 בשאלה חשובה וחדשנית בנוגע לאישור הסכמי ממון בין ידועים בציבור ולאחר נישואיהם. הסוגיה המרכזית שהתעוררה נגעה לכך ששני הצדדים, שניהלו מערכת יחסים כידועים בציבור מ-2022, חתמו על הסכם ממון וביקשו את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בספטמבר 2023, אך בית המשפט קבע שעליהם לאשרו שוב אם וכאשר יינשאו. לטענת הצדדים, לא היתה כל הצדקה להבהרה זו, מכיוון שהם היו מעוניינים שההסכם יהיה בתוקף גם לאחר נישואיהם, והם ביקשו למחוק את ההוראה הזו מהפרוטוקול. הערעור שהוגש נגע בדיוק לנקודה הזו. הצדדים טענו כי החובה לאשר את ההסכם בשנית לאחר נישואיהם עלולה לגרום לבעיות משפטיות ולחוסר ודאות. הם גם הזהירו כי ההחלטה עלולה לייצר "כאוס משפטי", כדבריהם, ולפגוע בתוקפם של הסכמי ממון שנערכו לפני הנישואים. מנגד, השופטים דחו את הערעור והבהירו כי אישור מחדש של ההסכם לאחר הנישואים הוא תנאי הכרחי כדי להבטיח שחוק יחסי ממון בין בני זוג יחול על הצדדים.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    גבר נישואים זה שדה מוקשים כלכלי שאין לך סיכוי לשרוד אותו (ל"ת)
    אנונימית 17/04/2025 11:14
    הגב לתגובה זו
  • 1.
    הכתובה היינה הסכם ממון חדש (ל"ת)
    עושה חשבון 16/04/2025 07:41
    הגב לתגובה זו
הלייקים החדשים של פייסבוק
צילום: צילום מסך

האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את בקשתו של אדם פרטי לאשר תביעה ייצוגית נגד מטא (פייסבוק), בטענה שהיא עוקבת אחר גולשים שאינם רשומים בפלטפורמה ואוספת עליהם מידע אישי באמצעות פיקסלים, עוגיות וכפתורי לייק ושיתוף. השופטת איריס רבינוביץ-ברון קבעה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לפגיעה בפרטיות, וכי המבקש עצמו לא הוכיח שהוא נמנה עם הקבוצה שאותה ביקש לייצג

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל לפני שבע שנים, ביוני 2018, כשמתן אליהו גרינבלט הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה ובקשה לאישורה כייצוגית נגד ענקית הטכנולוגיה פייסבוק, כיום מטא. לטענתו, החברה אוספת מידע אישי על גולשים ברחבי האינטרנט שאינם משתמשים רשומים שלה, וזאת באמצעות כלים טכנולוגיים שהיא מטמיעה באתרים רבים - פיקסלים, עוגיות, ותוספים כמו כפתורי "לייק" ו"שיתוף". גרינבלט טען כי מדובר במעקב שיטתי ובלתי חוקי הפוגע בזכותם של אזרחים לפרטיותם, וכי פייסבוק אף יוצרת על בסיס המידע הזה "פרופילי צללים", שהם מאגרי מידע על אנשים שמעולם לא פתחו חשבון ברשת החברתית.

בבקשה נטען כי פייסבוק הפכה את עצמה למונופול עולמי בתחום הרשתות החברתיות, וכי היא מנצלת את כוחה כדי לאסוף מידע בהיקפים עצומים לצורכי פרסום ורווח כלכלי. לדבריו, "החברה עוקבת ושומרת מידע על אנשים המבקרים באתרים שונים ברשת, מידע המתייחס למה אותם אנשים עושים ברשת, גם כאשר הם מעולם לא נרשמו לשירותי פייסבוק ולא נתנו לה כל הסכמה לפעולותיה". הוא העריך את הנזק לכל אדם בכ-1,000 שקל, ואת הנזק הכולל לציבור בכמיליארד שקל. בנוסף, הוא ביקש צו עשה שיאסור על פייסבוק להמשיך לעקוב אחר הציבור ויחייב אותה למחוק את הנתונים שכבר נאספו. הקבוצה שאותה ביקש גרינבלט לייצג כללה, לדבריו, "כל אדם וכל גוף שאינם רשומים כמשתמשים בפייסבוק או שחדלו להיות רשומים, אשר פייסבוק אספה לגביהם מידע בהתייחס לאתרים שהם מבקרים בהם". לטענתו, במדינת ישראל לבדה מדובר במיליוני אנשים, מתוך כ-6 מיליון גולשים באינטרנט שרק כ-5 מיליון מהם משתמשים פעילים בפייסבוק.

במהלך השנים התנהלה הבקשה לסירוגין. פייסבוק הגישה תשובה מפורטת מטעמה, אליה צורפו תצהירים וחוות דעת מומחים. בין היתר העידה מטעם החברה עובדת בכירה, הגברת Narvaez, וכן פרופ’ גיא אבן, מומחה לטכנולוגיות אינטרנט, שהסבירו כי השימוש בעוגיות, פיקסלים ותוספים הוא חלק אינטגרלי ומקובל מהאופן שבו פועל האינטרנט המודרני. לטענת פייסבוק, "התביעה יוצאת נגד שימוש מקובל בטכנולוגיות רשת נפוצות שהן חלק אינטגרלי מהאינטרנט ונמצאות בשימוש מרבית האתרים", וכי הנתונים שהיא מקבלת אינם מזהים אדם ספציפי ולכן אינם מהווים פגיעה בפרטיות.

בסיס חוקי להעברת הנתונים

פייסבוק הדגישה כי היא אינה יוצרת פרופילי צללים או מאגרי מידע אישיים על מי שאינם משתמשים רשומים. "הנתונים הנאספים אינם נשמרים במתכונת שמאפשרת את זיהוי המשתמשים הלא רשומים", היא ציינה, "ולכן אדם סביר לא יכול לקשור בין המידע שנאסף לבין אדם מסוים". החברה הוסיפה כי אתרי צד ג׳ המתקינים את כליה נדרשים על פי תנאי השימוש לקבל הסכמה מדעת מהגולשים, ליידע אותם על הפעלת הכלים ולהבטיח שקיים בסיס חוקי להעברת הנתונים.

מנגד, המבקש טען כי מדובר בהתחמקות. הוא הדגיש כי הזיהוי שמבצעת פייסבוק אינו תלוי בשם המשתמש אלא במזהים טכנולוגיים ייחודיים לדפדפן, המאפשרים לה לקשר בין נתוני גלישה לבין משתמש מסוים גם אם אינו רשום. לדבריו, "הזיהוי באמצעות דפדפן הוא חד-חד ערכי... המשיבה יודעת לגבי הלא-משתמש נתונים כדוגמת מקום, שעות השימוש באתרים, מה הוא רוכש ועוד, ובממוצע 1,500 פרטי מידע". גרינבלט טען כי עצם העובדה שפייסבוק מחייבת את האתרים להעביר אליה מידע על כל מבקר באתר מהווה כפייה הפוגעת בפרטיות, וכי מדובר בהשתלטות על מרחב האינטרנט כולו.