טופס חתימה
צילום: Scott Graham on Unsplash

האם הסכם ממון של ידועים בציבור תקף אחרי שנישאו והתגרשו?

בני זוג חתמו על הסכם ממון בעת שהיו ידועים בציבור, ב-2004. כעבור יותר משנתיים הם התחתנו - עבור הגבר היה מדובר בנישואים שניים, כשמהראשונים היו לו שני ילדים. כעבור כמה שנים התגרשו השניים, והתגלה כי הסכם הממון תקף מבחינת בית המשפט רק לתקופת היותם ידועים בציבור. הגבר ערער על כך, וטען כי רצה בהסכם ממון מלא מראש, בגלל שהוא היה גרוש עם רכוש וילדים

עוזי גרסטמן | (2)

ערב אחד ב-2004 חתמו שני בני זוג על מסמך שנראה להם כמו התחייבות ברורה ונחרצת: הסכם ממון שמסדיר הפרדה רכושית מוחלטת. היא, שהיתה אז צעירה ללא ילדים שעבורה מדובר בנישואים הראשונים; והוא, גרוש עם ילדים מנישואיו הקודמים. המסמך אושר בידי נוטריון, ולכאורה כל צד ידע את מקומו, את רכושו, ואת עתידו הכלכלי במקרה של פרידה. מה עוד צריך? כמעט הכל, כך מסתבר. יותר מעשור לאחר מכן, לאחר שנישאו, הולידו בת ונפרדו, גילו השניים כי מערכת המשפט רואה את הדברים אחרת לגמרי. שתי ערכאות שיפוטיות – בית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן גם בית המשפט המחוזי בחיפה - קבעו באופן חד משמעי כי ההסכם תקף רק לתקופת היותם ידועים בציבור. מהרגע שהם התחתנו, הוא בטל ומבוטל.


במוקד המחלוקת עמד אותו הסכם שנחתם ב-2004 ואושר בידי נוטריון. עיקרו היה פשוט: הפרדה רכושית מוחלטת. ואלם כשהתיק הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, קבעה השופטת ענבל קצב-קרן כי, "הצדדים חתמו על ההסכם בהיותם ידועים בציבור, מבלי שעמדו להינשא בקרוב לחתימתו ונישאו בפועל למעלה משנתיים לאחר מכן – ועל כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמתו". או במלים אחרות, כדי שהסכם ממון יהיה תקף גם לאחר הנישואין, עליו לעבור אישור מחדש בבית המשפט או אצל נוטריון, אך ורק אם בני הזוג עומדים ממש בפני נישואים. במקרה הזה, חלפה תקופה של כשנתיים וחצי בין החתימה לנישואים - זמן רב מדי לדעת בית המשפט.


בהמשך קבעה השופטת קצב-קרן כי אין בהסכם "הוראה הצופה נישואין ו/או פקיעת נישואין", וכי "תכליתו של ההסכם הייתה להסדיר את ענייניהם הרכושיים... כל עוד הינם ידועים בציבור, ופקע עם נישואיהם". אך היא לא הסתפקה בכך. ניתוח ההסכם עצמו חיזק את המסקנה: אין בו אזכור למלים נישואים, בעל, אשה, גירושים, או ילדים משותפים. גם סעיף 13 להסכם, שמאפשר לצדדים לשוב ולדון בהוראותיו לאחר שנה, חיזק את המסקנה שמדובר בהסכם זמני, שנועד לתקופה בה עדיין לא נישאו.


הגבר, ששמר על טענותיו בעקביות לאורך השנים, טען כי רצה בהסכם ממון מלא מראש, בגלל שהוא היה גרוש עם רכוש וילדים. לדבריו, הוא פנה לנוטריון ביוזמתו, וזה אישר את ההסכם, "רק לאחר שהובהר לו כי כוונת הצדדים להינשא זה לזו". עוד טען כי הנישואים נדחו בעקבות מצבה הבריאותי של האשה, וכי השניים פעלו בפועל לאורך השנים בהתאם להסכם. כך למשל, הם שמרו על חשבונות נפרדים, כל אחד שילם עבור רכושו ולא היתה חפיפה כלכלית משמעותית.


האשה הציגה טענה אחרת בתכלית. לדבריה, ההסכם נולד מחשש שילדיו של הגבר יאבדו את ירושתם. לדבריה, ההסכם לא נועד לצפות פני עתיד ואינו כולל שום סממן של נישואים: "הוא נעדר המלה 'נישואין'... סיום החיים המשותפים נקבע לפי הודעה ולא לפי גט או התרת נישואין". בנוסף, היא טענה כי הנוטריון היה חבר אישי של הגבר, בא כוחו העסקי והאישי, ולכן הוא אינו ניטרלי.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

פסק הדין בערעור, שניתן במרץ 2025 על ידי הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט מחוזי חיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - אב בית הדין חננאל שרעבי, אספרנצה אלון ואריה נאמן - חיזק את מסקנות הערכאה הראשונה. הם כתבו בפסק הדין שפורסם כי, "הצדדים לא היו על מפתן הנישואין... הנישואין לא עמדו בפתח, על כן הנוטריון לא היה מוסמך לאמת את ההסכם". השופטים גם דחו את הטענה שהסכם כזה יכול להיחשב בתוקף גם לפי דיני החוזים הכלליים. לדבריהם, חוק יחסי ממון הוא דין ספציפי שגובר על דיני חוזים כלליים בכל הנוגע לבני זוג נשואים.


בנוסף, בית המשפט קבע בהכרעתו כי אפילו לו היה ניסיון לאמת את ההסכם על בסיס סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, המתיר לנוטריון לאמת הסכם טרום נישואים, הרי שהשניים לא היו "בני זוג ערב נישואיהם", כנדרש. לדבריהם, "לא ניתן למתוח את צמד המילים 'לפני הנישואין'... לתקופה של למעלה משנתיים כבענייננו". בפסק הדין ניכרת גם מדיניות משפטית רחבה יותר: להבחין בין זוגות שנישאו לבין כאלה שחיו יחד ללא נישואים. "הסכמה של בני זוג ידועים בציבור למשטר רכושי מסוים אינה מקימה חזקה שמסכימים הם להחלת אותו משטר לאחר שישתנה מצבם לבני זוג נשואים", קבעו השופטים בהכרעתם. ובסוף הם סיכמו בפשטות וכתבו כי, "לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנות המשפטיות... אנו מורים על דחיית הערעור".

קיראו עוד ב"משפט"


המסקנה שעולה מפסק הדין היא שזוגות שמתכוונים להינשא, גם אם בעתיד הרחוק, וחותמים על הסכמי ממון - חייבים לאשר את ההסכם מחדש לאחר הנישואים, לפי הדרישות המדויקות של חוק יחסי ממון. אחרת גם נוטריון ותיק, מסמך חתום וניסוחים ברורים לא יספיקו להם.


האם בני זוג שנישאו לאחר תקופה כידועים בציבור יכולים "להחיות" הסכם ממון ישן?

כן, אך נדרש לכך אישור מחדש של ההסכם בהתאם לחוק יחסי ממון. החוק דורש כי הסכמים שנערכים לפני הנישואים יאומתו על ידי נוטריון או יאושרו בבית המשפט בעת שהצדדים עומדים להינשא. אם חלפה תקופה ארוכה מהחתימה ועד לנישואים, כפי שקרה במקרה הנ"ל, אין ברירה אלא לאשר שוב אם רוצים שההסכם יהיה תקף גם לאחר הנישואים.


למה בעצם נדרשת "סמיכות לנישואים" כדי שהסכם יאושר לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון?

הדרישה הזו נובעת מהכוונה של המחוקק להבטיח שההסכם נחתם מתוך מודעות מלאה של שני הצדדים לכך שהם עומדים בפני שלב חדש - נישואים - שיש לו משמעויות משפטיות וכלכליות רבות. הסכם שנחתם שנתיים לפני הנישואים לא משקף בהכרח את אותה מציאות משפטית, ולכן הוא לא יכול להיחשב תקף מבלי לקבל אישור נוסף.


מה המשמעות של כך שהנוטריון היה חבר אישי של אחד הצדדים?

אף שזוהי טענה עובדתית, ולא בהכרח פסולה כשלעצמה, יש ציפייה לכך שנוטריון המאמת הסכם ממון יהיה אובייקטיבי לחלוטין ויבטיח ששני הצדדים מבינים את ההשלכות המשפטיות. במקרה הזה, העובדה שהנוטריון היה עורך הדין הקבוע של האיש חיזקה את טענת האשה כי לא ניתן אישור "נקי" וללא הטיות.


אילו פעולות שנעשו בפועל הפריכו את הטענה שההסכם נשמר?

בין היתר, בית המשפט התייחס לכך שהאיש שינה את מוטבי הביטוח כך שהאשה תיהנה מהם, כספים הוזרמו לחשבון על שמה בלבד, ולא היתה הקפדה מלאה על הפרדה רכושית בפועל. פעולות כאלה נוגדות את רוח ההסכם, ומלמדות על התנהלות זוגית שיתופית שמנוגדת להסכם ההפרדה שנחתם.


האם ניתן להחיל עקרונות של תום לב כדי "להציל" הסכם שלא אושר כחוק?

בית המשפט דחה את הטענה הזו. אמנם עקרון תום הלב הוא עקרון יסוד במשפט האזרחי, אך כשמדובר בנושא מוסדר באופן מיוחד, כמו חוק יחסי ממון, לא ניתן לעקוף את הדרישות על בסיס תום לב בלבד. ההיגיון המשפטי הוא שכל חריגה כזו תערער את הוודאות והיציבות שהחוק מבקש ליצור ביחסי ממון בין בני זוג.


מה ההבדל המרכזי מבחינת המשפט בין זוג נשוי לזוג ידועים בציבור?

זוגות נשואים כפופים לחוק יחסי ממון, שמחייב אישור של הסכמי רכוש. לעומת זאת, ידועים בציבור כפופים לדיני החוזים הכלליים ולעקרונות של שיתוף נכסים לפי נסיבות חייהם. כך, החוק קובע כללים נוקשים יותר לגבי זוגות נשואים, מתוך הבנה שמדובר במסגרת משפטית מחייבת יותר.


במקרה דומה, הכריע בית המשפט המחוזי מרכז לוד באוקטובר 2024 בשאלה חשובה וחדשנית בנוגע לאישור הסכמי ממון בין ידועים בציבור ולאחר נישואיהם. הסוגיה המרכזית שהתעוררה נגעה לכך ששני הצדדים, שניהלו מערכת יחסים כידועים בציבור מ-2022, חתמו על הסכם ממון וביקשו את אישורו של בית המשפט לענייני משפחה. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בספטמבר 2023, אך בית המשפט קבע שעליהם לאשרו שוב אם וכאשר יינשאו. לטענת הצדדים, לא היתה כל הצדקה להבהרה זו, מכיוון שהם היו מעוניינים שההסכם יהיה בתוקף גם לאחר נישואיהם, והם ביקשו למחוק את ההוראה הזו מהפרוטוקול. הערעור שהוגש נגע בדיוק לנקודה הזו. הצדדים טענו כי החובה לאשר את ההסכם בשנית לאחר נישואיהם עלולה לגרום לבעיות משפטיות ולחוסר ודאות. הם גם הזהירו כי ההחלטה עלולה לייצר "כאוס משפטי", כדבריהם, ולפגוע בתוקפם של הסכמי ממון שנערכו לפני הנישואים. מנגד, השופטים דחו את הערעור והבהירו כי אישור מחדש של ההסכם לאחר הנישואים הוא תנאי הכרחי כדי להבטיח שחוק יחסי ממון בין בני זוג יחול על הצדדים.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    גבר נישואים זה שדה מוקשים כלכלי שאין לך סיכוי לשרוד אותו (ל"ת)
    אנונימית 17/04/2025 11:14
    הגב לתגובה זו
  • 1.
    הכתובה היינה הסכם ממון חדש (ל"ת)
    עושה חשבון 16/04/2025 07:41
    הגב לתגובה זו
אמבולנס פיגוע
צילום: לילך צור

הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל עקב תאונה

השופטת קבעה כי המפעל נתן לנער "הדרכה חפוזה ונמהרת" ולא פיקח על עבודתו, שעה בלבד אחרי שהתקבל לעבודה. קטיעת שלוש אצבעות ביד הדומיננטית הפכה את ימי הקיץ של התובע לסיוט רפואי מתמשך. העדויות שנשמעו בבית המשפט חשפו פערים גדולים בגרסאות, והובילו למסקנה חד־משמעית: רשלנות המעביד היא שגרמה לתאונה. הפיצוי הכולל שישולם לנער מגיע ליותר מ-981 אלף שקל

עוזי גרסטמן |

הקיץ שאמור היה להיות פתיחת הדלת הראשונה של נער בן 15 לעולם העבודה הסתיים מהר הרבה יותר מכפי משחשב, ובצורה שאיש לא היה מאחל לעצמו. במקום שעות עבודה קלילות במפעל לייצור בקבוקים, התובע מצא את עצמו בחדר המיון של בית החולים העמק בעפולה, כשהוא סובל מפגיעה קשה בידו הדומיננטית. בתוך שעה בלבד מהרגע שנקלט לעבודה, שגרת החופש הגדול שלו התפוגגה והתחלפה בלילות של כאבים, טיפולים וניתוח בהרדמה כללית, לאחר ששלוש מאצבעותיו נקטעו בחלקן. פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בחיפה חושף את רצף המחדלים שאיפשרו את התאונה, ומבהיר כי אחריות המפעל היא ברורה ומלאה.

על פי פסק הדין, התאונה התרחשה ב-30 ביולי 2018, כשהתובע, יליד 2003, הגיע למפעל לאחר ששמע מחבריו כי המקום נוהג להעסיק קטינים בתקופת הקיץ. השופטת מאג'דה ג'ובראן־מורקוס מתארת כיצד כבר בתחילת היום, בתוך רבע שעה מהגעתו, נמצא הנער עובד ללא פיקוח וללא הכשרה מספקת, בסביבה שבה פועלת מכונה תעשייתית כבדה לייצור בקבוקים. הוא סיפר כי ישב עם מנהל הנתבעת כ-15 דקות בלבד לפני תחילת העבודה, וכי לא נערך לו סיור במפעל, לא ניתן לו מידע על אופי המתקנים והסכנות, ולא הוסברה לו דרך העבודה עם המכונה. בעדותו היא אמר כי, "אז לא ידעתי מה המכונה הזו ואף אחד לא הדריך אותי איך לעבוד על המכונה… אני כקטין רוצה להראות את עצמי מבין, התחלתי לעבוד על המכונה".

העדות הזו עמדה מול גרסה אחרת לחלוטין שהציג מנהל הנתבעת, שטען כי התובע התקבל לעבודה פשוטה של הדבקת מדבקות על בקבוקים וכיסוי צנצנות, וכי לא ניתנה לו כל הוראה לעבוד על המכונה הכחולה המייצרת את הבקבוקים. לדבריו, העובד הנוסף שהיה מופקד על המכונה - אדם מנוסה ומוכשר - הוא זה שהיה אמור לעבוד עליה, ולתובע כלל לא היה תפקיד שקשור בה. המנהל אף טען כי ירד ממשרדו בקומה העליונה, הבחין בתובע יושב על המכונה "ומנסה לעבוד עליה", וכי צעק לעברו לרדת ולחזור לתפקידו, אך התובע התעלם וניסה להראות שהוא יודע להפעיל את המכונה.

העובד הנוסף לא הובא לעדות

אלא שגרסת הנתבעת לא הצליחה לעמוד במבחן הראיות. בית המשפט מציין כי העובד הנוסף, שלפי תצהיר המנהל היה תושב עזה שעבד במקום, לא הובא לעדות, אף שבטופס בל/250 שמולא בסמוך לאירוע נרשם עד אחר לחלוטין, תושב מאותו יישוב שבו נמצא המפעל. גם אשתו של מנהל הנתבעת, שנכחה במקום בזמן התאונה לפי דבריו, לא הובאה לעדות. השופטת קבעה בהכרעתה כי ההימנעות מהבאת עדים קריטיים משפיעה לרעת הנתבעת ומחלישה את גרסתה באופן מהותי. לצד זאת, היא ציינה כי העדות של התובע היתה עקבית, סדורה ואמינה, ואף נתמכה בכך שבמסמכים הרשמיים שהוגשו לאחר התאונה לא נרשם שהתובע חרג מהוראות כלשהן.

בכך קיבל בית המשפט את גרסת הנער, שלפיה מי שהפנה אותו ישירות למכונה היה מנהל העבודה עצמו. הוא לא הוזהר מפני הסיכון, לא קיבל כל הנחיה להימנע מקרבה למתקן, וההדרכה שניתנה לו היתה מינימלית, כללית ולא מתאימה לגילו. בחלק מרכזי בפסק הדין קבעה השופטת כי, "הנתבעת לא הסתייגה ולא פירטה בטופס 250 או בטופס הודעה על פגיעה למל"ל כי התובע פעל בניגוד להנחיות שניתנו", וכי הוראות הבטיחות שניתנו לו היו "חפוזות וכלליות". עוד היא כתבה בהכרעת הדין כי, "לא נערך לו סיור במבנה המפעל וישר התחיל לעבוד - ללא פיקוח".

פינוי מבנים; קרדיט: רמ"יפינוי מבנים; קרדיט: רמ"י

ועדת ערר דחתה עררים, אך עצרה תמ"א 38 לטובת בחינת פינוי־בינוי

היתרי תמ״א 38 לחיזוק שני בנייני רכבת בשכונת גילה אושרו, אך ועדת הערר קיבלה החלטה חריגה: עיכוב של חצי שנה בכניסת ההיתרים לתוקף, כדי לאפשר לתושבים וליזם לבחון מחדש אפשרות לפרויקט פינוי־בינוי במתחם. ההחלטה חושפת שנים של מאבקי דיירים, טענות על פגיעה בזכויות קנייניות, שאלות תכנוניות ותמרון מתמשך בין תמ״א 38 לעולם ההתחדשות המתחמית

עוזי גרסטמן |

שני בנייני רכבת ותיקים, בני כ-50 שנה, עומדים על ראש גבעה ברחוב האפרסמון בשכונת גילה שבירושלים, הצופה לעבר ציר הרכבת הקלה המתוכנן. חלק מהדיירים מביטים עליהם ורואים בניין שדורש חיזוק דחוף מפני רעידות אדמה. אחרים רואים הזדמנות נדירה, ואולי האחרונה, לפרוץ קדימה אל תהליך כולל של פינוי־בינוי, כזה שישנה לחלוטין את איכות החיים במתחם. במשך כמעט עשור התגלגלו תוכניות, יזמים התחלפו, דיירים נאספו לאספות רועשות, התנגדויות הוגשו, והוועדה המקומית בירושלים קיבלה לבסוף החלטה לאשר שני היתרי תמ״א 38/1 לחיזוק הבניינים ולהוספת עשרות יחידות דיור חדשות.

אלא שהסיפור לא נגמר שם. שישה עררים הוגשו לוועדת הערר המחוזית, שבראשה עמדה עו"ד שרית אריאלי בן־שמחון. הוועדה בחנה את התיק לפרטי פרטים, קיימה שני דיונים ארוכים ואף קיבלה מסמכים משלימים. ואז, ברגע האחרון, בתוך תהליך שכבר נראה סגור, פרצה אפשרות חדשה - לבחון מחדש קידום של פרויקט פינוי־בינוי. הכרעת ועדת הערר מספרת סיפור על קהילה מפוצלת, על מערכת תכנון שנעה בין מדיניות משתנה לבין הצורך המיידי בחיזוק מבנים, ועל מתח מובנה בין אינטרס נקודתי של כל בניין לבין חזון כולל למתחם.

פסק הדין מתאר בפירוט רב את פרטי הפרויקט: שתי בקשות להיתר, האחת במבנה ברחובות האפרסמון 8-2 והשנייה במבנה ברחובות האפרסמון 18-10. בשני המקרים מדובר בבנייני רכבת בני ארבע קומות, ללא חניה וללא תכנון מודרני. היזמית, מלני המרכז להשבחת נכסים, ביקשה לבצע חיזוק על בסיס תמ״א 38/1, להרחיב את הדירות הקיימות ולהוסיף בין 19 ל-24 יחידות דיור חדשות בכל בניין. ההתנגדויות לא איחרו לבוא: טענות על תכנון לקוי, חסימת חלונות, עומס חניה, פגיעה בגינות המשמשות דיירי קרקע, שימוש לא הוגן בשטחים משותפים, פגיעה בדירות שבהן בוצעו הרחבות בהיתר, טענות קנייניות על תוקף החתימות ואפילו הטחת האשמות על לחצים ו"אי-שקיפות מצד נציג הדיירים.

מרכז המחלוקת היה עקרוני עוד יותר: האם נכון להמשיך לקדם תוכנית חיזוק נקודתית באמצעות תמ״א 38, או להמתין לתכנון כולל של פינוי־בינוי, שמותאם למדיניות החדשה לאורך תוואי הרכבת הקלה. הוועדה המקומית דחתה את ההתנגדויות והעדיפה לממש את הפרויקט: "דיירי המבנה משוועים לחיזוק המבנה ודירותיהם" כתבה הוועדה בהחלטתה, וציינה כי "הליך של פינוי־בינוי טרם החל כלל, לא ברור האם יזכה להסכמות הדיירים והאם יש סבירות ממשית שאכן יצא מן הכוח אל הפועל".

העררים - טענות פרטניות ומורכבות

בפני ועדת הערר הוצגו טענות מגוונות. חלק מהדיירים טענו כי התכנון חוסם את חלונות המטבח והשירותים, כי תוספות הבינוי מאולצות וכי אין כל יחס הוגן לדירות הקיימות. משפחת וייסבין הצביעה על פגם חמור: לטענתם, היזם כלל לא הציג בבקשה להיתר תוספת בנייה שהם קיבלו בהיתר ב-2019, וממילא התוספת הזו מיועדת להיהרס. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "העלמת המידע בדבר תוספת הבנייה של העוררים מהווה פגם מהותי בבקשה להיתר".