נזיקין/החלת כלל הנזק הראייתי על מחדל חקירתי/עליון
עובדות וטענות: בשנת 1991, בעודו נוסע לתומו בעיר ג'נין, נפגע המערער, כך הוא, מירי של קליעי פלסטיק, ע"י חילי צה"ל לעבר מכוניתו. המערער תבע מן המשיבים, החייל לו ייחס את ביצוע הירי ומדינת ישראל, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המדינה כפרה בגרסת המערער. בבית המשפט המחוזי התמקד הדיון, בין השאר, בשאלה מהו סוג הקלי שפגע במערער: קליע פלסטיק (הנמצא בשימוש בלעדי של חילי צה"ל) או קליע "רגיל" (שנורה, כך המדינה, ע"י צד ג' כלשהוא). מתברר כי ימים מספר לאחר פגיעתו, התייצב אחיו של המערער (להלן: "האח") במשטרת ג'נין ודיווח על האירוע. האח הביא לתחנת המשטרה את המכונית שבה, לפי הנטען, נסע המערער בעת שנפגע. השוטרים שהיו במקום צילמו את סימני הפגיעה במכונית אולם, בניגוד למקובל במשטרת ישראל ביחס לאירועי ירי, לא נבדקה המכונית על-ידי מומחי המז"פ. לטענת המערער, במחדלה להעביר את המכונית לבדיקתם של מומחי מז"פ הסבה לו המשטרה נזק ראייתי, שדי בגרימתו כדי להעביר לשכמה של המדינה את נטל השכנוע להיעדר אחריותה לפציעתו. בית המשפט המחוזי מצא "הרבה מן האמת" בטענת מומחה המערער, שאילו נערכה בדיקת מז"פ למכונית, ניתן היה לאשש או לסתור את עמדותיהם החלוקות של הצדדים בשאלת זיהוי סוג הקליע שפגע במערער. עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את טענת המערער תוך שהוא קובע שלדוקטרינת הנזק הראייתי אין תחולה במקרה הנדון. זאת שכן, תחולת הדוקטרינה מוגבלת למקרה שבו חדל הנתבע מלתעד אירוע שחלה עליו חובה לתעדו, ואין להחילו על מקרה שבו המשטרה לא מיצתה את חקירתה. בהמשך לכך דחה בית המשפט המחוזי אף את התביעה גופה. מכאן הערעור.
דיון משפטי:
כב' המ"נ (בדימ') א' מצא:
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, כי מחדלה של המשטרה לבצע את הבדיקות המקובלות הסבה לו נזק ראייתי, שדי בגרימתו כדי להעביר לשכמה של המדינה את נטל השכנוע. זאת משום הנחתו כי לכלל הנזק הראייתי אין תחולה בענייננו. בכך שגה בית המשפט המחוזי. הלכה מיוסדת היא, כי מקום שבו נתבע, גורם ברשלנותו, נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית משפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה (ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור). הלכה זו, מבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות. בפסיקת בית-המשפט העליון יושמה ההלכה, עד כה, רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב בהתייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי, כי הרציונל שביסודה חל גם בתביעות מסוגים אחרים ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד. בענייננו באי בדיקתם בידי מומחה מז"פ של שרידי הירי במכונית נכשלה המשטרה, במחדל רשלני ובכך שמטה מידי המערער - שביצוע בדיקה כזאת נבצרה מיכולתו - ראיה בעלת פוטנציאל לביסוס טענתו כי נפגע מירי של קליעי פלסטיק. זהו מצב-דברים טיפוסי שבו ראוי להחיל על המקרה את דוקטרינת הנזק הראייתי, במובן זה שנטל השכנוע ביחס לנסיבות האירוע שבמהלכו נפגע המערער, יוטל על המדינה. בנטל זה לא הצליחה המדינה לעמוד.
סוף דבר: על המדינה מוטלת חובה לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הירי. ההליך יוחזר אפוא לבית-המשפט המחוזי לדיון במידת הנזק ובשיעור הפיצויים.
המשיבים ישאו בהוצאות בסך 40,000 ש"ח
מטרו (נת"ע)אג"ח למטרו: נת"ע בוחנת גיוס חוב לפרויקט בגוש דן
מי המוסדי שישקיע בפרויקט הכי גדול במדינה אבל גם הכי מסוכן? החברה הממשלתית מקדמת הנפקת אג"ח כדי לגשר על פערי עיתוי בין הוצאות העתק להכנסות עתידיות ממסים ואגרות, אך מתווה המימון עדיין לא הוכרע, והשאלות על סיכונים, לוחות זמנים והרלוונטיות התחבורתית של
הפרויקט מתרבות
פרויקט המטרו יהיה ארוך מהצפוי ויעלה יותר מהצפוי. פרויקט המטרו עלול להגיע לקו הסיום בעוד 20-23 שנים ולהיות לא רלוונטי כי יהיו פתרונות לתחבורה אחרים מהירים ויעילים יותר כי יהיה רובטקסי , אוטובוסים אוטונומיים וכמות הרכבים על הכביש תהיה נמוכה יותר משמעתית כי זה החזון העתידי של עולם הרכבים האוטונומיים. אז למה שמישהו ישקיע באג"ח של המטרו? הסיכון מטורף. הסיבה היחידה היא בגיבוי של המדינה - המדינה הולכת על הפרויקט שעשוי להגיע גם ל-250 מיליארד שקל ויותר והיא צפויה לגבות אותו כלכלית.
נת"ע, החברה הממשלתית שאמורה לבצע את פרויקט המטרו בגוש דן, מקדמת בחודשים האחרונים אפשרות להנפיק אג"ח בבורסת תל אביב. המטרה: לגשר על פער העיתוי בין ההוצאות האדירות הנדרשות להקמת הפרויקט לבין ההכנסות ממסים ואגרות, שחלקן אמורות להגיע רק בעוד שנים רבות - אם בכלל. המהלך ממתין להכרעה של מיכל עבאדי-בויאנג'ו, המועמדת לתפקיד החשבת הכללית, שעדיין לא אושרה בממשלה. השאלה שנשאלת היא מי בדיוק ירצה להשקיע באג"ח של פרויקט שיכול להימשך שנים, בעולם שבו הטכנולוגיה משתנה כל רגע ובקצב שדברים מתקדמים, אנחנו עשויים להיות במרחק שנים מרובוטקסי ברחובות.
מדובר בפרויקט תשתית בקנה מידה חריג, אולי הגדול שידעה ישראל, עם תג מחיר שמתקרב ל־180 מיליארד שקל לאחר הצמדות. אלא שבניגוד לכביש או מחלף, כאן מדובר במיזם רב־שנתי, רב־שלבי ורב־סיכונים, שמעטים יכולים לומר בביטחון מתי יושלם, כמה יעלה בפועל, והאם יעמוד בתחזיות הביקוש המקוריות. הוצאות על תכנון, חפירה וביצוע צפויות להתחיל הרבה לפני שמסים, אגרות גודש והשבחת קרקע יתחילו לזרום. חלק מההכנסות, אם יגיעו, תלויות בהחלטות של יזמים, תזמון מימוש נכסים ומצב שוק הנדל"ן, משתנים שקשה מאוד לבנות עליהם תזרים יציב.
במילים אחרות, מישהו צריך לממן את הפער. האפשרות שמונחת כעת על השולחן היא לגייס את הכסף מהציבור, דרך אג"ח. מדובר בחוב שמגובה בפרויקט שטרם התחיל בפועל, שמועד סיומו אינו ברור, ושכבר כיום מלווה באזהרות חוזרות ונשנות של מבקר המדינה ובנק ישראל. גם אם תינתן ערבות מדינה, כמעט הכרחית במקרה כזה, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בחוב שמגלם סיכון תפעולי, רגולטורי ופוליטי גבוה. כל שינוי במדיניות, כל עיכוב תכנוני, כל משבר תקציבי, עלולים לדחות עוד יותר את היום שבו המטרו יהפוך מרעיון למציאות.
- מבקר המדינה: פרויקט המטרו בגוש דן סובל מעיכובים, מחסור בכוח אדם וחוסר היערכות לאומית
- בעקבות המטרו: רובע חדש לחולון עם 18,000 יח"ד הופקד ונכנס לתכנון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפתרון התחבורתי של העתיד?
עולה גם שאלה לגבי עצם ההיגיון התחבורתי
של הפרויקט: האם המטרו, כפי שהוא מתוכנן כיום, אכן מייצג את פתרון הניידות המתאים לעשורים הבאים. שוק התחבורה העולמי מצוי בתקופה של שינוי מואץ, עם התפתחות של טכנולוגיות אוטונומיות, מודלים של תחבורה כשירות, ושירותי שיתוף שמערערים על ההבחנה המסורתית בין תחבורה ציבורית
לפרטית. במקביל, רעיונות כמו הפעלה מסחרית של כלי רכב אוטונומיים, כולל שירותי רובוטקסי שנמצאים כיום בשלבי ניסוי והטמעה ראשוניים, מעלים שאלות לגבי גמישות, קיבולת ועלויות. בניגוד לתשתית מסילתית קבועה, פתרונות מבוססי תוכנה ורכב אוטונומי עשויים להתאים את עצמם מהר
יותר לשינויים בדפוסי הביקוש, בצפיפות ובטכנולוגיה, ולהציב סימן שאלה סביב השקעות עתק בתשתיות קשיחות שמועד מימושן רחוק והיכולת להתאימן מוגבלת.
