לפני שאכתוב כאן על פסיקה נוספת מבית מדרשה של כבוד השופטת ורדה אלשיך, אזכיר כאן בקצרה את אחת החברות הקבועות בטור זה, חברת ארזים.

מילים רבות נכתבו, וכנראה עוד יכתבו, על ההתרחשויות בחברה ועל העימותים בין החברה לבין נושיה, ובינם לבין עצמם. בקצרה, אזכיר כי בכל אחד מקודקודיו של המשולש עומד גורם אחר: החברה, מחזיקי אגרות החוב סדרה 2 ו 3, ומחזיקי אגרות החוב סדרה 4, כשמדי פעם מצליחים שני קודקודים מתוך השלושה להיפגש ולייצר הסכמות, אך אלו מסוכלות על ידי הקודקוד השלישי. לכן, החליטה החברה השבוע לפנות לדרך חדשה, שטרם נוסתה: פנייה למגשר, עו"ד ורו"ח שלמה נס, בתקווה שהוא יהיה זה שיצליח להוציא את הערמונים מן האש ולהביא לפתרון מוסכם בין כל הגורמים.

ארזים אינה המקרה היחיד בו מתקיימים מאבקים בין מחזיקי סדרות אגרות חוב שונות, כשלעיתים גורמים אלו לאלו נזקים, במקום בו היו יכולים להתלכד ולרכז כוחותיהם במאבק מול החברה, מאבק, שיתכן והיה משפר את מצב כולם. כך, מלבד המקרה של ארזים, שהוא כפי הנראה הבולט מכולם, גם באנגל אירופה ואנגל משאבים מתקיים מתח מובנה בין מחזיקי אגרות חוב של שתי חברות שונות, כשבמקרה זה מדובר על חברת האם וחברת הבת. מקרה דומה בו עשוי להיווצר מתח שכזה בין מחזיקי אגרות חוב של חברת האם וחברת הבת הוא בחברות אלדן טק (חברת האם) ורילון, שעה שהוצעה לשתיהן הצעה על ידי משקיע חיצוני, דן ללוז. נראה כי על החברות עצמן וההסדר יזדמן לנו עוד לכתוב כאן, אולם בשלב זה אציין כי אסיפת מחזיקי אגרות החוב של אלדן טק אישרה השבוע קיומה של נציגות משותפת יחד עם נציגות מחזיקי אגרות החוב של רילון, כשאלו האחרונים יתכנסו מחר לדון ולהחליט אף הם בעניינים אלו.

אם אסיפת המחזיקים של רילון תאשר את הקמתה של נציגות משותפת, ואם אכן תפעל נציגות כזו בהצלחה מול החברה ומול המשקיע החיצוני והיא תצליח להביא להישגים לכל אחת מסדרות האג"ח, שלא אחת על חשבון רעותה, נראה כי מקרה זה יכול שיהיה דוגמא עתידית למקרים דומים. אולם, כפי ששמתם לב בוודאי, במשפט האחרון היה שימוש רב במילה "אם", כך שעוד חזון למועד.

מקום נוסף בו נוצרה בעיית חוב בחברת אם וחברת בת הוא בסיביל יורופ (חברת האם) וסיביל ג'רמני.

נראה שלפחות אליבא דמחירי השוק (כל עוד היו מחירי שוק, אגרות החוב הפסיקו להיסחר), מצבם של אלו המחזיקים בחברת הבת טוב יותר, או למען הדיוק פחות גרוע, ואכן הם קיבלו הצעת הסדר, שבה יפדו את אגרות החוב שלהם ב- 30 אגורות. מדוע דווקא 30? יתכן כי זה מספר עגול ויפה, ויתכן שמחיר זה נקבע תוך פזילה למחיר השוק, שנע, בתקופה שקדמה להצעה, בקידומת "2", קרי בין 20 ל- 25 אגורות.

הצעה זו נראתה למחזיקים נמוכה מדי, והיא שופרה לאחר מכן ל-40 אגורות. מדוע דווקא 40? יתכן שדווקא 40 הוא מספר עגול ויפה. בכל מקרה לא ברור כמה היתכנות היה בהצעות אלו, שאינן כפי הנראה עוד בתוקף, ובמקומן מונחת כעת בפני המחזיקים הצעת הסדר שונה בתכלית.

לעומתם, מחזיקי אגרות החוב של חברת סיביל יורופ כבר החליטו: אין להם עניין בהסדרים, תספורות, הצעות עגולות או לא, הם רוצים פירוק. אם כך, הבקשה הונחה בפני כבוד סגנית הנשיאה, הגב' אלשיך, כשכהרגלן מעלות החברות שלל טענות כנגד פעולה זאת, חלקן ממוחזרות וחלקן ייחודיות.

אתעלם כאן מטענת החברה בדבר בעיות טכניות ואחרות בקבלת ההחלטה על ידי האסיפה, ואתמקד בשתי טענות:

1. טענת הנזק, הממוחזרת לעייפה, שאם לתמצתה במשפט אחד, ניתן לומר שהטענה היא שעצם קבלת הבקשה תגרום לנזק לחברה.

2. טענת הסמכות: מדובר בחברה זרה הרשומה בקפריסין ואין לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בבקשה זו אלא רק לבית המשפט בקפריסין.

כאן המקום לציין כי סיביל אינה החברה היחידה שאגרות החוב שלה נסחרות בתל אביב אך היא רשומה בקפריסין. גל ההנפקות בתקופת הגאות גרם לרבות מהחברות, בעיקר אלו שהשקיעו במזרח אירופה, לרשום את עצמן שם.

אינני יודע מה היו מכלול השיקולים לכך (על הפצצה שמטילה הגב' אלשיך בעניין זה בהמשך), יתכן ששיקולי מס, יתכן שאחרים, אך מדובר בעובדה קיימת. לכן, פסק הדין הנוכחי חשוב במיוחד, מעבר למקרה סיביל עצמו, שכן למעשה הוא מהווה תקדים לכל אותן החברות שינסו אולי להימלט באמצעות טיעון זה.

אם כך לגבי טיעון הנזק הממוחזר, כל שצריכה לעשות כבוד סגנית הנשיאה הוא לצטט את עצמה מילה במילה מפסק הדין הטרי שלה בעניין אוסיף. הדברים כה חשובים ומדויקים, שאביא אותם בשם אומרם, בבחינת כל המוסיף גורע:

"... טענה כזו (הכוונה לטענת הנזק, ע.ס.) אשר יתכן מאד כי היא נכונה ברמה העובדתית יכול ותעלה מטעמם של כל חייב או חברה אשר לא עלה בידם לפרוע את המגיע מהם, וננקטים נגדם הליכי חדלות פרעון. אלא מאי? במלוא הכבוד והצער על הנזק הצפוי, ככל שצפוי, הרי אין בכך לכשעצמו כדי למנוע מנושה סעד המוקנה לו בדין, שאם לא כן, הפכנו הלכה למעשה את היוצרות, העדפנו חייב על פני נושה, והענקנו לראשון "מגן" בעזרתו יכול הוא שלא לפרוע חובותיו ולגלגל את נזקי התנהלותו על כתפי הנושים. (ההדגשות במקור, ע.ס).

אם כך, לאחר שטענות הנזק מתנפצות שוב אל מול שובר הגלים של כבוד השופטת, נותרת בודדה טענת הסמכות: האם הדיון צריך להתקיים בכלל בישראל, או שמא כל המעורבים יארזו מזוודותיהם, יכתתו רגליהם, וישימו פעמיהם אל עבר האי השכן, קפריסין. האבסורד בתרחיש זה בולט מאד לעין אולם יש צורך להתמודד איתו משפטית, ולמיטב זכרוני זה נעשה לראשונה בפסק דין זה.

אם כך, מלבד העובדה כי יש בשטר הנאמנות תניית שיפוט המקנה סמכות ייחודית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, מתייחסת השופטת בפסיקתה בעיקר לנושא הזיקות המהותיות של החברה. כלומר היכן באמת נעשים עסקיה של החברה, האם יש מהות/משמעות כלשהי אמיתית לעובדה שהחברה רשומה בקפריסין או שמדובר ברישום בלבד טכני בעיקרו (במקרה הטוב)?

אצטט כאן שוב את סגנית הנשיאה: "... נוכח האמור לעיל קשה עלי הטענה כי החברה לא ניהלה עסקים בארץ ודומה כי בכל הנוגע ליחסים בין בעלי אגרות החוב טענה זו גובלת בהיתממות שלא לומר: "לעג לרש".

מדוע בכלל נרשמו החברות הללו בקפריסין? תוהה כבוד השופטת בקול רם ומטילה את הפצצה:

"עניין לנו ברישום הגובל במובן מסוים כמעט בפיקציה (ההדגשה במקור ע.ס.), קרי בעלי עניין ואנשי עסקים ישראלים סוחרים ומתקשרים בישראל אך רשומים בקפריסין, באורח אשר אין לי אלא לתהות אם לא נועד בין היתר, להקשות על הגשת תביעות ועל הליכים אחרים שיכול וינקטו נגדם מקום בו לא יעמדו בהתחייבויותיהם...".

ומוסיפה ומסכמת כבוד השופטת: "אין צורך להכביר מילים כי סרבול דיוני כזה יתכן והוא עשוי לשרת את מטרותיו של צד הרוצה להקשות על נושים לתובעו, אולם בוודאי שאין הוא מתיישב עם סטנדרטים ולו הצנועים ביותר של יעילות והגיון דיוני".

החברה עוד הוסיפה בהודעתה ואמרה כי היא מתכוונת לפעול לביטולו של צו הפירוק, אולם נראה כי טוב תעשינה החברות אם במקום להשקיע את מרצן בהתקוטטויות משפטיות חסרות תוחלת, תרכזנה את מאמציהן בשיקומן ובהחזר חובן למשקיעיהן, או למצער את המירב שעוד ניתן להציל. נראה כי הקלישאה, שלבית המשפט יודעים איך נכנסים, אך לא יודעים איך יוצאים, הולכת ונשחקת עד דק. פעם אחר פעם מבהירים פסקי הדין בבתי המשפט דעה ברורה ומוצקה בדבר מחויבותן של החברות להחזיר את חובן למחזיקי אגרות החוב, שהם בסופו של יום הציבור הרחב, והם לא יהססו לקבוע הלכות ולתקן משפטית את החוסרים הקיימים בתשקיפי החברות ו/או בשטרי הנאמנות.