ביה"ד הארצי לעבודה מזהיר מיישום יתר של חוק איסור לשון הרע ביחסי עבודה

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

אחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטלאחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטל

אף שעד חזר בו: הצוואה תקפה, והקרקע תעבור לבן אחד בלבד

למרות העד שהתכחש לחתימתו ועורך דין שלא יכול היה להעיד, בית המשפט אימץ חוות דעת מומחה שקבעה כי חתימת המנוח היתה אותנטית. המשמעות היא שצוואה מלפני יותר מעשור גוברת על דרישות בני המשפחה, ורק אחד מהבנים יירש את חלקת הקרקע המשפחתית לבדו, בעוד ששאר היורשים נותרו מחוץ לעיזבון שהותיר אבי המשפחה

עוזי גרסטמן |

לפעמים סכסוכי ירושה אינם מתפרצים מיד עם פטירתו של אדם. הם ממתינים, שקטים לכאורה, חבויים בין מסמכים ישנים, עד שפרט אחד - צוואה שנחתמה לפני שנים - משנה את כל נקודת האיזון. כך בדיוק אירע בפרשה שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל נצרת, שבמרכזה עמדה צוואה מ-2009, שעל תוקפה והיקפה ניטש מאבק משפטי ממושך בין בני משפחה אחת, מאבק שבסופו של דבר הוביל לתוצאה חדה וברורה: בן אחד יירש את כל זכויות האב בחלקת קרקע יקרת ערך, ואילו יתר היורשים - אלמנה, בנות ובנים - ינושלו ממנה לחלוטין.

המנוח הלך לעולמו ב-2017. בתחילה נדמה היה כי מדובר בהליך ירושה שגרתי. הנתבעים, אלמנתו וילדיו, פנו לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו ירושה. אלא שאז נחשפה עובדה ששינתה את התמונה מן הקצה אל הקצה: המנוח הפקיד עוד בחייו צוואה עם עדים, מה-28 למרץ 2009, שלפיה כל זכויותיו בחלקה מסוימת, שבה מצוי בית המגורים המשפחתי והמגרשים שסביבו, מוענקות לאחד מבניו בלבד. אותו בן, הזוכה על פי הצוואה, מיהר להגיש בקשה לקיומה. יתר בני המשפחה הגיבו בהתנגדות חריפה, וטענו כי הצוואה מזויפת, פגומה, נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, ואף אינה חלה על כלל הזכויות במקרקעין.

כבר בראשית הדרך התברר כי מדובר בתיק מורכב במיוחד. עורך הדין שערך את הצוואה לא יכול היה להעיד בשל מצבו הרפואי, ואחד משני העדים החתומים עליה חזר בו מתצהירו וטען כי לא חתם כלל על המסמך. לנוכח כל אלה, נדמה היה כי הצוואה עומדת על כרעי תרנגולת. אלא שככל שההליך התקדם, התמונה שנפרשה בפני בית המשפט היתה שונה בתכלית.

האם החתימה אותנטית?

לב ליבה של המחלוקת הראשונה נגע לשאלה הפשוטה לכאורה: האם חתימתו של המנוח על הצוואה היא חתימה אמיתית, או שמא היא זויפה. בית המשפט מינה מומחה מטעמו להשוואת כתבי יד, עו"ד יונתן נפתלי, וזה בחן את החתימות שעל גבי הצוואה אל מול דוגמאות חתימה אחרות של המנוח. מסקנתו היתה חד-משמעית: “קרוב מאד לוודאי שחתימות המחלוקת נחתמו על ידי חותם הדוגמאות”, כלומר מדובר בחתימתו האותנטית של המנוח. הנתבעים לא שלחו שאלות הבהרה למומחה, ולא ביקשו לחקור אותו על חוות דעתו. במצב הזה, כך קבע השופט איתי כרמי, הממצא העובדתי ברור: החתימה היא של המנוח.

לכך נוספה ראיה משמעותית נוספת, שאינה טכנית אלא מהותית. זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, הפקיד המנוח עצמו את המסמך אצל הרשם לענייני ירושה. בטפסי ההפקדה מופיעות חתימותיו, ואחת מהן אף נחתמה בנוכחות גורם רשמי שאישר זאת בחתימתו. “מעשה ההפקדה האישי תומך אף הוא באמיתות הצוואה”, כתב השופט, והבהיר כי אין מדובר במסמך שנשלף בדיעבד, אלא בצוואה שהמנוח עצמו טרח להפקיד ולהסדיר בעודו בחיים.