בירושלים של שנות ה-60, בשולי שכונת תלפיות, נבנה צריף פשוט שנהפך לבית. סבתא, שהגיעה לארץ בעודה עולה חדשה, שוכנה במקום במסגרת שיכון עולים. עשרות שנים עברו, דורות התחלפו, הצריף הוזנח, שופץ, שוב הוזנח, ונוספו אליו מחלוקות משפחתיות, עימותים מול רשויות ותביעות משפטיות. השבוע, לאחר הליך ממושך, קבע בית משפט השלום בירושלים כי אין להכיר בזכויות מגורים מוגנות או בבעלות של התובעים - משפחה שצאצאיה התגוררו בצריף - על המבנה המדובר.

מדובר בפסק דין יוצא דופן בהיקפו ובבהירותו, החותם פרק משפטי ארוך ומתיש, בין בני משפחה לבין מדינת ישראל, הממלכה המאוחדת והסוכנות היהודית. "לאחר שבחנתי את כל מסמכי התיק, התרשמתי מעדויות העדים שהעידו בפניי ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין תביעת התובעים... להידחות", כתב השופט אלעד לנג בראשית דבריו.

במרכז המחלוקת עמד מבנה בשכונת תלפיות בירושלים, אחד מאותם מבני אסבסט שהוקמו במהירות בתחילת שנות המדינה כדי לאכלס את גלי העלייה. ב-1967 שוכנה במקום, במסגרת הסדר מול הסוכנות היהודית, אשה בשם כוכבה (חורשיד) גולזאר, שעל פי מסמכי בית המשפט, היתה סבתו של אביחי נחום ז"ל, בעלה המנוח של התובעת הראשית. לטענת התובעים - טל נחום קהתי ושניים מילדיה - מדובר בזכות שורשית, כזו שעוברת מדור לדור, מהסבתא לדור הנכדים ולנינים. הם טענו כי נהגו במבנה "מנהג בעלים", טיפלו בו, שיפצו אותו ואף התגוררו בו ברציפות, או לפחות באמצעות מי מטעמם, במשך שנים רבות. מנגד, בריטניה, הבעלים הרשומים של הקרקע, טענה כי המדובר ברישיון זמני בלבד שניתן לשימוש אישי לאותה עולה, שאין לו תוקף קנייני, וודאי שלא זכויות דיירות מוגנת.

המסמך שהכריע

בלב הטענות עמדה שאלה אחת מרכזית: האם זכות השימוש שניתנה לסבתא גולזאר, ב-1967, מקנה למשפחתה המאוחרת זכויות דיירות מוגנת? התובעים ביקשו להיאחז בחוק הגנת הדייר, תוך שהם טוענים כי התקיימו התנאים להכרה בזכות מוגנת מכוח סעיף 9 לחוק. הם טענו שהרשות שניתנה לגולזאר נהפכה ברבות השנים לזכות ממשית. אך בית המשפט לא קיבל את עמדתם. הוא קבע כי "לא הוכח בפניי כי כוונת הצדדים ל'עסקה' הייתה ליצור ביניהם יחסי שכירות", והבהיר כי מדובר בזכות מסוג אחר - רשות שימוש אישית. "תחת זאת הוכח כי לגב' גולזאר ניתנה זכות של בר-רשות להחזיק ולהשתמש במבנה", ציין השופט לנג. ראיה מרכזית ששכנעה את בית המשפט היתה מסמך בן זמנו של הסוכנות היהודית, שכותרתו "הצהרה בדבר רשות להתאכסן". במסמך, שעליו חתמה גולזאר בטביעת אצבע, נכתב בפירוש כי "ניתנת לי רשות להתאכסן באופן זמני וכברת רשות בלבד", וכי היא "מוותרת מראש על כל זכות להנות מחוקי הגנת הדייר".

• קבוצת הרכישה קרסה - מה קורה עם הזכויות?
• כל מה שצריך לדעת על הזמנת קייטרינג
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחת מטענות התובעים היתה כי גם אם הזכות היתה של גולזאר בלבד, הרי שהיא עברה לנכדה, אביחי נחום ז"ל, ומשם לאשתו וילדיהם. גם טענה זו נדחתה. "לגבי דיירות מוגנת, הזכות מוגבלת להורשה אחת בלבד", ציין השופט, והפנה לפסיקה ארוכת שנים המגבילה את הורשת הזכות. "הגב' גולזאר ז"ל לא הייתה בעלת זכות דיירות מוגנת; זכותה האישית פקעה עם פטירתה ופטירת ילדיה מקרבה ראשונה". בכך חתם השופט את הדיון בעילת הדיירות המוגנת, אך התייחס גם לשתי טענות נוספות שהועלו בכתב התביעה: טענת חזקה נוגדת וטענת רשות בלתי הדירה. אלו נדונו למרות שהתובעים לא טרחו לכלול אותן בסיכומיהם.

בין השורות נרמזה טענה נוספת של המשפחה: אולי עצם העובדה שהתובעים ומשפחתם החזיקו בנכס במשך עשרות שנים מקנה להם זכות חזקה נוגדת או אפילו זכות בעלות. אך גם זו לא התקבלה. "הם לא החזיקו במבנה לתקופה של 25 שנה עובר ל-1970, וגם לא הוכח כי החזקתם היתה עוינת לזכות הבעלות של הבעלים הרשום", פסק בית המשפט. "לא הובאה בפניי כל ראיה לכך שהתובעים פעלו... באופן המתריס על זכות הבעלות של הממלכה המאוחדת".

נטישה, שליחות ותמרונים: מי באמת התגורר במבנה?

נקודה נוספת שעמדה במרכז הדיון הייתה שאלת "הנטישה". התובעים הודו כי עזבו את המבנה ב-2014, אך טענו כי עשו כן זמנית, לצורך שיפוצים, וכי שלחו נציג מטעמם, גיל ראובני, לשמור על הנכס ולבצע בו את השיפוץ. ואולם גם כאן, בית המשפט סבר אחרת. הוא ציין כי בני המשפחה עברו לדירה חדשה שרכשו בשכונת הר חומה, וכי הם לא שבו למבנה, גם לאחר מות האב, נחום ז"ל. "עבודות השיפוץ וההרחבה שביצע מר ראובני לא נועדו על מנת לאפשר חזרתו של מר נחום ז"ל למבנה המשופץ", קבע השופט.

• הפקח ניצח את העירייה: בית הדין הורה להשיבו לתפקידו
• ציטט את ChatGPT כהוכחה רפואית - מה פסק השופט?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו

באשר לטענות של ראובני כי פעל כ"שלוח" של המשפחה, בית המשפט דחה אותן במפורש. "לא מצאתי לתת אמון בעדות מר ראובני ובגרסה שזה הציג... תחת זאת הוכח כי התקשר עם מר נחום ז"ל בעסקה כלכלית במסגרתה ביקשו השניים להרוויח מהנכס". מסמך נוסף שהוזכר היה ייפוי כוח שבו הוסמך ראובני "לנהל מו"מ לגבש את הזכויות בנכס", אך גם הוא לא שכנע את בית המשפט כי מדובר בשליחות גרידא.

בסוגיה האחרונה שנידונה, קבע השופט כי גם אם היתה לגולזאר רשות להשתמש בנכס, הרי שמדובר ברשות הדירה, כלומר ניתנת לביטול. "הרשות פקעה עם פטירתה", נכתב. התובעים ממילא לא עתרו לפיצוי בשל ביטול הרשות, כך שאין עילה להעניק להם סעד כזה.

בסיומו של פסק הדין, שאורכו למעלה מ-120 עמודים, הורה בית המשפט על פינוי המבנה עד ל-2 באוקטובר 2025. הפינוי חל על כל התובעים, כולל אפרת סער, בתם של התובעים, המתגוררת כיום במבנה. השופט הבהיר כי גם אם לא צורפה כנתבעת, הרי שהיא מחזיקה בנכס מטעמם של ההורים וללא זכות עצמאית. לסיום, נפסק כי התובעים יישאו בהוצאות משפט בסכום כולל של 300 אלף שקל - מחצית מהסכום לממלכה המאוחדת, והמחצית השנייה למדינת ישראל.

פסק הדין הזה מסכם תהליך מורכב של משפחה שניסתה, אולי בתום לב, להיאחז בבית שסימל עבורם שורשיות, זהות וזיכרון משפחתי. אך מבחינה משפטית, כפי שקבע בית המשפט, הזכות לא עברה לדורות הבאים. היא פקעה, נדחתה, לא התגבשה - ואיננה עוד.

במקרה אחר, הכריע בית המשפט לענייני משפחה באשדוד במאי האחרון במקרה של שמונה אחים, שנהפכו לשותפים בנכס אחד - דירת האם המנוחה. האם המנוחה נפטרה ב-2019 והותירה אחריה נכס מרכזי אחד: דירת מגוריה, שבה התגוררה במשך שנים רבות. על פי צוואתה הראשונה, מ-2005, היא ציוותה את הדירה לכל שמונת ילדיה בחלקים שווים. אלא שב-2014 נכתבה צוואה חדשה, שלפיה הבן פ' - אחד האחים - אמור היה לרשת את הדירה כולה. פ' הגיש בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, אך האחים התנגדו. הם טענו כי הצוואה מ-2014 אינה תקפה בשל השפעה בלתי הוגנת או חוסר כשירות. ההליך המשפטי בעניינה התנהל במשך זמן מה, ובסופו של דבר נדחתה בקשתו של פ'. בית המשפט קבע כי יש לקיים את הצוואה המקורית מ-2005, שלפיה כל האחים יורשים את הדירה בשוויון. בכך נהפך פ', למעשה, לשותף קטן, עם נתח של 1/32 מהנכס. ואולם באותה העת הוא כבר התגורר בדירה במשך שנים. לאחר ההכרעה בצוואה, הסכימו כל היורשים על פירוק השיתוף בדירה ומכירתה כדירה פנויה, כלומר ללא דיירים שגרים בה. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין ב-9 במרץ 2023. פ' השתתף בדיון, חתם על ההסכם, ואמר אז לפרוטוקול כי, "אני מאשר שבית המשפט הקריא את ההסכם לאחר שהוסבר לי ואני מסכים להסכם". בהתאם להסכמה הזו, מונו כונסי נכסים, עורכי הדין עדי שדה ויוסף מועדים לשמחה, שפעלו לאיתור רוכש והשלימו עסקת מכירה. על פי תנאי העסקה, הדירה תימכר תמורת כ-1.3 מיליון שקל, ותימסר לרוכשים כשהיא פנויה בתוך 120 יום מהמועד שבו יאושר ההסכם על ידי בית המשפט. אלא שפ', שכאמור כבר התגורר בדירה מזה שנים, סירב לפנות אותה. הוא פתח במאבק נוסף וניסה לשנות את התמונה המשפטית שכבר נחתמה על ידו: הוא טען כי מעמדו הוא של "דייר מוגן", כלומר כזה הזכאי להמשיך להתגורר בנכס אף שאינו בעלים בלעדי, מכוח חוק הגנת הדייר. לטענתו, הוא מתגורר בדירה מ-2014 ברציפות, תחילה עם אמו המנוחה ואחר כך בגפו. הוא הדגיש כי עשה כן ברשות האם המנוחה, וכי המשיך להתגורר שם גם לאחר מותה. בכך, לדבריו, התמלאו התנאים שבחוק להכרה בו כדייר מוגן.