הדייר השמיץ את היזם - וישלם לו פיצויים
צבי גפן והחברה שלו אוליאנדר יקבלו פיצויים של 30 אלף שקל מדייר במתחם התחדשות עירונית שפרסם לשון הרע עליהם. האיש פירסם הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הדיירים, וכן שלח מכתב לוועדה המקומית בעירייה. בפרסומים אלה, טען הדייר כי היזם "ניסה להונות אותנו", וכי "כל המהלך נועד להטיב עם בעלי אינטרסים ולא עם הדיירים"
בית משפט השלום בתל אביב-יפו פסק לאחרונה לטובת יזם הנדל"ן צבי גפן וחברת אוליאנדר, וקבע כי על דייר בפרויקט שלו לשלם פיצויים בסך עשרות אלפי שקלים, לאחר שפרסם לשון הרע הן בקבוצת הוואטסאפ של בעלי הדירות והן במכתב ששיגר לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית רמת גן. בפסק הדין נקבע כי האיש ייחס ליזם מעשי הונאה ושחיתות פליליים, ללא כל בסיס עובדתי.
הפרשה החלה כשגפן ואוליאנדר קידמו פרויקט התחדשות עירונית במתחם מגורים ברחוב המעפיל ברמת גן. האיש, אחד מבעלי הדירות במקום, הביע התנגדות לפרויקט ופירסם שורת הודעות בקבוצת הוואטסאפ של הדיירים, וכן שלח מכתב לוועדה המקומית בעירייה. בפרסומים אלה, טען הדייר כי היזם "ניסה להונות אותנו", כי מדובר ב"הסכם שנחתם בחטא", וכי "כל המהלך נועד להטיב עם בעלי אינטרסים ולא עם הדיירים".
במהלך הדיון, הציגו התובעים שורת פרסומים שבהם ייחס להם הנתבע מעשי הונאה ופעולות פליליות לכאורה. אחד מהמסרים הבולטים שכתב האיש היה: "מדובר בהסכם אשר נחתם במחשכים וללא ידיעת הדיירים... המדובר במעשה הונאה!". כמו כן, נטען כי הוא האשים את גפן בכך שהוא "שקרן ורמאי שניסה לכפות על הדיירים עסקה מפוקפקת".
"הפרסום חורג מגבולות חופש הביטוי ומהווה לשון הרע"
השופט יאיר דלוגין קבע כי מדובר בפרסומים חמורים הפוגעים בשמם הטוב של התובעים, וציין כי, "הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שהתובעים פעלו בניגוד לדין או ניסו להונות את הדיירים. פרסום טענות מסוג זה, ללא בסיס עובדתי מוצק, חורג מגבולות חופש הביטוי ומהווה לשון הרע".
- מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה
- השם של אביגדור ליברמן נפגע - כמה הוא שווה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בנוסף להודעות בקבוצת הוואטסאפ, שלח הדייר מכתב לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית רמת-גן, שבו הוא טען כי גפן ואוליאנדר ביצעו פעולות בלתי חוקיות וניסו לכבול את ידי הדיירים בהסכם חד-צדדי. במכתב כתב, בין היתר, כי, "היזם ניסה להטעות את הדיירים ולהחתים אותם על הסכם שמשרת אך ורק את האינטרסים שלו... יש כאן ניסיון ברור להפעיל מניפולציה על העירייה והדיירים גם יחד".
השופט דלוגין התייחס בחריפות למכתב וציין בהכרעת הדין שלו כי, "כאשר אדם שולח מכתב לגורם רשמי ומייחס לאדם אחר ביצוע עבירות, חלה עליו חובה מוגברת לוודא את אמיתות דבריו. הנתבע לא הציג כל ראיה לתמוך בטענותיו, ולפיכך מדובר בלשון הרע חמורה במיוחד".
"הנתבע לא בדק את אמיתות טענותיו לפני שפרסם אותן"
בית המשפט דחה את טענות ההגנה של האיש, שניסה לטעון כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית, וכי חלה עליו הגנת "אמת בפרסום". השופט הבהיר כי אין מדובר בהבעת דעה אלא בקביעות עובדתיות שגויות שאין להן כל בסיס. "הנתבע לא בדק את אמיתות טענותיו לפני שהפיץ אותן, ולא נתן לתובעים הזדמנות להגיב. זוהי בדיוק ההתנהלות שחוק איסור לשון הרע נועד למנוע", נכתב בפסק הדין שפורסם.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
בית המשפט פסק כי על הדייר לפצות את גפן ואוליאנדר בסכום כולל של 75 אלף שקל, וכן לשלם הוצאות משפט בסך 15 אלף שקל. כמו כן, ציין השופט כי אם התובעים היו מוכיחים נזק כלכלי ממשי, ייתכן שסכום הפיצויים היה אפילו גבוה יותר.
האם כל ביקורת על יזמים בהתחדשות עירונית יכולה להיחשב לשון הרע?
לא. בית המשפט הבהיר כי ביקורת עניינית על יזם היא לגיטימית, אך כשמדובר בייחוס מעשים פליליים ללא ראיות - הדבר נחשב לשון הרע.
מדוע המכתב לעירייה נחשב חמור יותר מהודעות הוואטסאפ?
השופט ציין כי מכתב לגורם רשמי, שבו נטענות טענות חמורות ללא ביסוס, נחשב חמור יותר - משום שהוא עלול להשפיע על קבלת החלטות של הרשויות, ולפגוע באדם שאליו מתייחסות ההאשמות.
במקרה אחר, בפסק הדין ע"א 4534/02 רשת שוקן נגד הרציקוביץ נקבע כי גם כשפרסום נעשה מתוך סערת רגשות או כחלק מדיון ציבורי, אין בכך להקנות חסינות מפני תביעות לשון הרע. בית המשפט הדגיש כי גם ביקורת נוקבת חייבת להישען על עובדות, ולא על השמצות חסרות ביסוס. במקרה נוסף, ברע"א 10520/03 בן גביר נגד דנקנר, פסק הדין קבע כי גם כינויי גנאי חריפים יכולים להיחשב לשון הרע אם יש בהם כדי לפגוע במעמדו החברתי, המקצועי או הפוליטי של אדם. בית המשפט הדגיש כי חופש הביטוי אינו מתיר הפצת השמצות חסרות שחר הפוגעות באחרים. בפסק דין ע"א 1104/00 אפל נגד חסון קבע בית המשפט כי הגנת "אמת בפרסום" אינה מתקבלת כשהנתבע לא מסוגל להוכיח את אמיתות דבריו. על הטוען לאמת בפרסום להציג ראיות חותכות לתמיכה בטענותיו, ולא ניתן להסתמך על השערות בלבד.
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
