תקציר ו"ע 1147/04

מדינת ישראל נ' חברת מצפה תחכמוני בע"מ ואח'

מאת: רו"ח שלמה הררי

העובדות

מצפה תחכמוני בע"מ [להלן - "נאשמת 1"] ומצפה תחכמוני חברה לבניין (1998) בע"מ [להלן - "נאשמת 2"] הן חברות פרטיות, שעסקו בעבודות בנייה, בתקופות האמורות להלן. עופר שבת [להלן - " נאשם 4"] שימש כמנהל פעיל בנאשמות 2-1.

נאשמת 1 נחשבה כ"מעביד", כמשמעותו בתקנות מס הכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ג-1993. נאשמת 1 הייתה חייבת בניכוי מס במקור מעובדיה ומקבלני המשנה שלה.

הנאשמים 4-1 היו צריכים להגיש דוחות שנתיים.

האישומים

1-7 - באשר לדוחות ניכויים 6/98 - 8/99 לא הועברו ניכויים מעובדים ומספקים.

8 - מייחס לנאשמים 4-1 עבירה של אי הגשת דוח במועד, והכוונה לדוח של נאשמת 1 לשנת 1999 - עבירה, על פי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"]. לנאשמים 4-3 מייחס עבירה על אחריות מנהלים, על פי סעיף 224(א) לפקודה.

9 - מייחס לנאשמים 4-2 - עבירה של אי הגשת דוח במועד, והכוונה לדוח של נאשמת 2, לשנת 1999 - עבירה על פי סעיף 216(4) לפקודה. לנאשמים 4-3 מייחס עבירה על אחריות מנהלים, על פי סעיף 224(א) לפקודה.

10 - מייחס לנאשמים 4-2 עבירה של אי הגשת דוח במועד, על הכנסותיה של נאשמת 2, באשר לשנת 2000 - עבירה על פי סעיף 216(4) לפקודה. לנאשמים 4-3 מייחס עבירה על אחריות מנהלים, על פי סעיף 224(א) לפקודה.

דיון

יסודות העבירה של אי העברת ניכויים במועד מופיעים בסעיף 219 לפקודה. היסודות הם: ניכוי המס, והמס שנוכה לא הועבר לפקיד השומה. גם אם הוכחו שני יסודות אלה (נוכה, לא הועבר), הנישום יכול להעלות טענות נגד "הצדק הסביר" לאי התשלום, וכן שתי הגנות נוספות, העולות מן האמור בסעיף 224(א) לפקודה, שהן:

א. העבירה נעברה שלא בידיעתו הנישום.

ב. הנישום נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.

יסוד ניכוי המס הוכח. סעיפים 164 ו-166 לפקודה מחייבים להגיש דוחות על המס שנוכה ועל השכר ששולם בטופס 102.

סעיף 164 לפקודה קובע, שדוח של נישום נחשב כאילו נתן אותו הנישום ובידיעתו, אלא אם יוכח אחרת.

לפיכך, במקרה דנן, הדוחות מוחזקים כנכונים.

הועלו מספר טיעונים טכניים, שיכולים להקטין את סכום החוב ולדוגמה: שיקים שנשלחו לפקיד השומה, ניכוי מס במקור, חוב אבוד, וכו', שבחישוב כולל יכולים להקטין את נטל המס.

באשר לנאשם 3 נטען על טענת "הצדק סביר" לעיל, שהוא לא ידע שתשלומי הניכויים הופסקו. המסמכים (פנקסי הניכויים) לא היו אצלו כלל, וכמו כן הוא אינו חתום על פנקסי הניכויים. הוא פנה מספר פעמים לרשות המסים בישראל [להלן - "רשות המסים"], כדי להסיר את חלקו. כמו כן הייתה גניבה בכספי החברה.

סעיף 224 לפקודה קובע, שייתכן שהנאשם הוא המנהל. הסעיף קובע, שהכוונה דווקא ל"מנהל פעיל", ולא למנהל רשום. מנהל פעיל נקבע על פי מבחן פונקציונלי, המשקף את פעילות האדם בחברה. דהיינו, אותו האדם נושא בתפקיד, שמכוחו חלה עליו האחריות לעסוק בדיווח לרשות המסים ובהעברת כספים אליה.

על פי העובדות בפועל עולה, שחיים אביטל [להלן - "אביטל"] היה מנהל פעיל בנאשמות 2-1, ואילו הנאשמים 4-3 לא היו מנהלים פעילים בנאשמות 2-1.

הסיבות, שגרמו לקביעה שאביטל הנו המנהל הפעיל, היו העובדות שהוא קיבל דמי ניהול מן הנאשמות 2-1. נאשמים 4-3 לא קיבלו דמי ניהול. אביטל חתם לבדו על שיקים ווידא שהשיקים נפרעו, והוא גם היה היחיד שחתם על העברות בנקאיות.

הנ"ל גם גייס עובדים, קבע את שכרם, והוא גם העביר חומר חשבונאי להנהלת החשבונות.

הוא ישב במשרדי נאשמת 1, ולפיכך, המנהל הפעיל בנאשמות 2-1 הוא אביטל.

הנאשם 3 למד לימודים אקדמיים באותה התקופה, ולא עסק כלל בניהול. אביטל שהיה המנהל הפעיל, כאמור, העיד שלא ידע על חוב הניכויים, כך בוודאי, אם המנהל הפעיל לא ידע על החוב, מנהלים רשומים ואינם פעילים בוודאי לא ידעו מהחובות.

לנאשמים 4-3 לא הייתה נגישות לחומר החשבונאי.

לפיכך נקבע, שנאשמים 4-3 יזוכו, והנאשם יהיה אביטל. כמו כן הורשעו הנאשמות 2-1.

בית משפט השלום בירושלים

לפני: כב' סגן הנשיא י' צור

ניתן ב-16.9.2007

המידע באדיבות "כל-מס" מבית חשבים ה.פ.ס. מידע מקצועי בע"מ