פיצויי פיטורים הינם הכנסה הונית
עמ"ה 568/04 כבלי ציון מפעלים מאוחדים בע"מ נ. פקיד שומה אילת
המערערת וחברת בת שלה הפעילו שני מפעלים באילת. הפעילות בשני המפעלים בוצעה על ידי עובדי המערערת. החל בשנת 1998 החלה המערערת לפטר את עובדיה באילת. בשנת 2000 פיטרה המערערת את יתרת העובדים ושני המפעלים שבאילת נסגרו על ידה.
לאחר פיטורי העובדים, שילמה להם המערערת פיצויי פיטורין, אך לא העבירה למשיב את סכומי המס שניכתה מאותם התשלומים, שכן לטענתה, תשלומי פיצויי הפיטורין הינם בגדר "הכנסת עבודה" כמובנה בסעיף 12(א) לחוק אזור סחר חופשי באילת (פטור והנחה ממסים), תשמ"ה-1985 (להלן – החוק) וזכאית היא בגינם להטבה הקבועה באותו הסעיף, בדרך הקבועה בסעיף 12(ב) לחוק, לפיו יופחת סכום ההטבה מהסכום שהיתה חייבת לנכות במקור על פי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה).
המשיב לא קיבל את טענת המערערת והוציא כנגדה שומות מס, בהן חייב את המערערת בתשלום מלוא סכומי הניכויים מתשלומי פיצויי הפיטורין. על כך הערעור.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע פסק
עפ"י סעיף 2(א) לחוק, כל מונח בהוראה בחוק זה המתייחס למס כלשהו, יתפרש לפי המשמעות שיש לו בחוק שלפיו מוטל אותו מס. הואיל והוראת סעיף 12(א) לחוק, עניינה בהטבה הניתנת למעביד תושב אילת, ביחס לתשלומי מס על פי הפקודה, יתפרש המונח "הכנסת עבודה" שבסעיף 12(א) לחוק, על פי משמעותו בפקודה.
הבעייתיות שבסיווג פיצויי פיטורים כ"הכנסת עבודה" או כ"הכנסה הונית", נובעת מדו-הפנים שבמהות תשלום זה. מחד, המדובר בתשלום שמקבל עובד ממעבידו, אשר מקור החיוב לתשלומו הינו ביחסי העבודה ששררו ביניהם, קודם להפסקת העבודה. מאידך, המדובר בתשלום שאין העובד זכאי לו אוטומטית מעצם עבודתו עבור המעביד, שכן זכאי לתשלום פיצויי פיטורין, רק עובד שפוטר מעבודתו, או שעבודתו הופסקה באחת מהסיטואציות הקבועות לעניין זה בחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963.
בע"א 604/73 פרמה שרפ בע"מ נ' פ"ש חיפה, בית המשפט העליון הוציא חד משמעית את פיצויי הפיטורין מהגדרת "הכנסת עבודה" על פי סעיף 2(2) לפקודה - באופן בו הם מסווגים כתקבול הוני, ביחס לסכום הפטור ממס על פי סעיף 9(7א)(א) לפקודה, וכהכנסה שאינה "הכנסת עבודה", ביחס לעודף שמעל לסכום הפטור המירבי הקבוע בסעיף 9(7א)(ב) לפקודה. הלכה זו של בית המשפט העליון עומדת גם כיום.
לאור האמור, "פיצויי פיטורין" או "מענק פרישה" אינם נכללים בהיגד "הכנסת עבודה" שבסעיף 12(א) לחוק ועל כן בדין הוצאה שומת המשיב, לפיה אין המערערת זכאית ביחס לתשלומים אלה להטבה הקבועה באותו הסעיף. בנוסף, עיקרן של הוראות הפטור וההטבה הכלולות בחוק, לענייננו, הוא בתמרוץ משקיעים, מעסיקים ועובדים לעבור לאילת ולהקים בה מקורות תעסוקה וייצור.
בענייננו, התשלומים בגינם מבקשת המערערת את הטבות המס שבסעיף 12(א) לחוק, אינם תשלומים המשתלמים בעד עבודה המתבצעת בתחום העיר אילת, אלא תשלומי מענק פרישה, ששולמו עקב סגירת מפעליה של המערערת באילת, בתור פיצוי לעובדיה עבור הפסקת העבודה שהתבצעה באילת ולא תמשיך יותר להתבצע בה.
מתוך תכליתו והגיונו של החוק, קשה יהיה להלום מתן הטבה למעסיק, בגין מענקי פרישה המשולמים על ידו במהלך חיסול פעילותו באזור אילת. לאמור, בנוסף לתנאי הראשוני שבסעיף 2(א) לחוק, לפיו לא תינתן ההטבה הקבועה, אלא בגין תשלום "הכנסת עבודה", תנאי נוסף ומצטבר הינו כי אותה הכנסת עבודה היא כזו המשולמת בעד עבודה המתבצעת באילת ולא כפיצוי רטרואקטיבי לעבודה שהופסקה עקב סגירת מקום העבודה.
הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות בסכום של 20,000 ₪.
ניתן ביום: 20.11.2005 בפני: כבוד השופט א' יוסף. ב"כ המערערת: עו"ד יוסי דולן; ב"כ המשיב: עו"ד אמנון שילה.
