בכל מערכת בחירות מתנהלות המפלגות על פי מתווה שהוכן בקפידה בידי יועצים, אסטרטגים, אנליסטים ומנהלי מחקר. עד אשר מתגלגלת לידיהן הזדמנות נדירה, בלתי צפויה, בדרך כלל בגין מעידה קולוסאלית, של מי מהיריבים, המאפשרת להן להפוך את הקערה על פיה ולשנות את מגמת ההצבעה כפי שהסתמנה בסקרים.

במערכת הבחירות של 1981 באסיפת בחירות של המערך בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) היה זה דודו טופז שדיבר על הצ'חצ'חים ממצודת זאב ומנחם בגין לא חיכה אפילו דקה אחת מיותרת וכינס מייד (תוך יומיים) אסיפה באותה כיכר כדי להלהיט את יוצאי עדות המזרח ולהאיץ בהם לתבוע את עלבונם מידי המערכניקים-האשכנזים-המתנשאים ע"י שישלשלו פתקי מח"ל לקלפי "פתק אחר פתק". הצלחתו היתה מלאה. עד כדי כך שרבים מהם משוכנעים עד עצם היום הזה שבגין היה מרוקני גאה.

בבחירות של 1991 היה זה ביבי שנקלע לפאניקה וסיפק למתנגדיו את המנופים של "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" ו"השמאל שכח מה זה להיות יהודי". שתי המעידות הללו סיפקו את הדלק להדחתו ולבחירת ברק במקומו.

הזדמנויות כאלה הן מעטות ונדירות והן החלום הרטוב של כל מתמודד. יותר מזה אי אפשר לבקש. במערכת הבחירות הנוכחית, העייפה והמפוהקת על תוצאותיה הידועות מראש בא יובל דיסקין, בריאיון מזעזע שנתן לעיתון של המדינה, וסיפק למפלגות השמאל את אותה הזדמנות נדירה להפוך את מגמת ההצבעה ולגרום למהפך המיוחל.

אך מפלגות השמאל בחדלונן הבלתי מובן לא ניצלו את ההזדמנות והותירו אותה על דפי העיתון, כאבן שאין לה הופכין.

במדינה נורמלית הריאיון החושפני של ראש השב"כ לשעבר היה שולח את ביבי-ליברמן-ברק הביתה בבושת פנים (ברק כבר הלך מרצונו אך לא בטוח שלא ישוב, רגע אחרי הבחירות) אך הציבור שקרא את עדותו, משוללת הכוונה הפוליטית, של מי שראה אותם בקלונם, נותר אדיש. במדינה נורמלית הציבור היה מתעורר מרבצו, היה משנה את כוונות הצבעתו ומחליט לתת את קולו למנהיגים ראויים יותר.

במדינה נורמלית מפלגות האופוזיציה היו מתנפלות על ההזדמנות שנפלה לידיהן, שבועיים לפני הבחירות! כמוצאות שלל רב ועושות ממנה מטעמים. את כל הקמפיינים שלהן היו מקדישות להצגת אישיותו, התנהלותו ואיכות שיקול דעתו של ראש הממשלה, כפי שמעיד עליהם ראש השב"כ המוערך. דיסקין הרים להן להנחתה והן התעלמו. כולן המשיכו במתווה המקורי של הקמפיינים שלהן (שלא הוכיחו את עצמם, מי יודע מה) ולא הבינו שיש מקרים בהם יש צורך לוותר על התכנון המוקדם ולנצל את ההזדמנות הבלתי צפויה.

במערכות בחירות כמו בכדורגל התוצאה היא עניין של טעויות וניצול הזדמנויות.

אז למה אף מפלגה לא הרימה את ההזדמנות שדיסקין גלגל לפתחן?

כי הן נואשו מהבוחר הישראלי. חד וחלק. הן אומרות לעצמן: ישראל היא לא מדינה נורמלית, הבוחר הישראלי הוא טיפש מטופש, דפוסי הצבעתו הם שבטיים ומסורתיים ואינם קשורים למצעי ולביצועי המנהיגים, אין כל חידוש בפגמים הידועים של ביבי ובקיצור: חבל על הזמן (במובן הישן של המשפט) מוטב לנו, איפה, להתרכז בניסיונות להגדיל את כוחנו במנדט או שניים כי מעבר לזה לא נוכל.

האם הן צודקות? כנראה שכן. אכן, אין סיכוי להעביר מצביעי ימין אל מפלגות המרכז-שמאל. אבל "האוצר הסמוי" של מפלגות המרכז-שמאל מצוי בקרב הציבור החילוני-עירוני, זה שרק 50% ממנו מתכוון להצביע בבחירות. זה האלקטוראט הטבעי שלהן ואת הציבור הזה היה עליהן לנער מאדישותו ולהמריץ אותו להביע את מחאתו ואת שאט נפשו מהתנהלות הטריאומווירט ביבי-ליברמן-ברק.

אם מהציבור היו מגיעים לקלפיות 80% ולא רק 50%, כי אז היה סיכוי גדול לעשות את השינוי. אם אותם 30% שלא יודעים למי לתת את קולם, היו יודעים לפחות את מי צריך לשלוח הביתה, אז התוצאות עשויות היו להיות שונות.

אבל, המפלגות הללו לא רואות את זה. כאילו הלבישו עליהן סכי עיניים. הן אינן רואות את המתרחש בצדי המסלול. הן רואות רק את מה שלנגד עיניהן ולכן הן אמרו נואש. ועל זה אין לי אלא לומר שמפלגה האומרת נואש מהציבור היא מפלגה שאיבדה את צדקת קיומה. התפקיד של מפלגה הטוענת לשלטון הוא להציג חזון, להנהיג ולנסות לשנות דפוסי הצבעה ישנים ולא להרים ידיים. כמו בגין. שבע פעמים נפל ומעולם לא ויתר.

שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני היו חייבים למנף את הריאיון עם דיסקין ואם הם לא הבינו את זה אז יועצי הקמפיינים שלהם היו חייבים להסביר להם. מאחר שזה לא קרה, זה יחשב בעיניי למחדל הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזאת. וכולנו נאכל אותה.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת