הערב באילת היה שקט. בקניון אייס מול, שבדרך כלל שוקק תיירים וקונים גם בשעות המאוחרות, התהלכו בני זוג שבילו בחופשה קצרה בעיר. השעה היתה סמוך ל-22:00 - שעה שבה רוב החנויות עדיין פתוחות, והם בילו בחנות מותגי הביגוד פקטורי 54, מהבולטות במתחם. האשה, בת 52 אז, יצאה מן החנות לכמה דקות כדי לענות לשיחת טלפון. היא לא יכלה לשער שכשתחזור אל החנות שבה בעלה עדיין עומד בין הקולבים, יסתיים הערב הזה בחבלה קשה ובפסק דין שיקבע אחריות ברורה לרשלנות.

כשהיא פנתה לשוב פנימה, הדלתות השקופות, שבדרך כלל פתוחות לרווחה, נסגרו. היא לא הבחינה בהן כלל - לא היתה מדבקה, לא סימון, לא ידיעה מוקדמת שהחנות נסגרה. ראשה נחבט ישירות בזכוכית, והיא נפלה לאחור כשהיא אוחזת באפה, שממנו החל לזלוג דם. “עובדי הנתבעת הושיבו אותי על כיסא ונתנו לי מים”, סיפרה אחר כך בבית המשפט, “ואחר כך שלחו אותי לחובשת של הקניון".

השופטת טלי מירום מבית משפט השלום בחיפה קיבלה את גרסתה של התובעת במלואה. לפי פסק הדין, התאונה אירעה ב-11 במאי 2021, בחנות המותגים שבבעלות אל שרד - הזכיינית של פקטורי 54 באילת. התובעת, שהיתה אז בשיא חייה המקצועיים ועבדה ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י), טענה כי החנות נסגרה מוקדם מהרגיל, ב-22:00, שעה לפני המועד שבו היא נוהגת להיסגר, וזאת משום שעובדיה מיהרו לאירוע פרטי.

"לא ציפיתי שהדלת תהיה סגורה"

“לא ראיתי את הדלת הסגורה,” היא העידה. “היא היתה שקופה לגמרי, ללא מדבקות אזהרה, ולא ציפיתי שתהיה סגורה, הרי זה עתה יצאתי מהחנות, ובעלי עוד היה בפנים”. גם בעלה מסר גרסה תואמת, והשופטת ציינה כי, “עדויותיהם היו עקביות, נחרצות ומהימנות… לא קרסו בחקירה הנגדית, ונתמכו בתיעוד הרפואי ובתמונות המקום".

• המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
• לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התיעוד הרפואי שהציגה התובעת אישר את טענתה. רופא המשפחה רשם כי היא נחבלה באף לאחר ש"נתקלה בזכוכית שקופה", ובדיקת אף־אוזן־גרון שנערכה ימים לאחר מכן גילתה שבר באף. מומחה בית המשפט, פרופ’ אבישי גולץ, קבע כי נגרם לה, "שינוי קל בצורת האף המתבטא בגבנון קל ובצלקת עדינה מעל האף", וכן סטייה קלה של מחיצת האף עם הפרעה מסוימת בנשימה. נכותה הרפואית הוערכה ב-10%. עם זאת, השופטת מירום הדגישה כי, “נכותה התפקודית נמוכה באופן משמעותי מנכותה הרפואית”, שכן השפעת הפגיעה על עבודתה של התובעת - שהמשיכה לעבוד באותו מקום מאז ועד היום - היתה מזערית. היא לא הציגה ירידה בשכרה או מגבלות בעבודה, אך הנזק האסתטי, השבר והכאב שנלוו לו זיכו אותה בפיצוי של עשרות אלפי שקלים.

בבסיס ההכרעה עמדה קביעת אחריותה של החנות. השופטת קבעה כי על פי דיני הנזיקין, מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות כלפי המבקרים במקום, ובמקרה זה - חובת זהירות מוגברת. היא הזכירה פסקי דין קודמים, שבהם נקבע כי דלת זכוכית שקופה שאינה מסומנת מהווה סכנה ממשית. כך למשל, צוטט בפסק הדין דבריו של שופט העליון לשעבר, צבי זילברטל, שקבע בעבר כי, “פתחים המאפשרים מעבר אדם, שבהם קבועות דלתות העשויות זכוכית שקופה, עלולים להוות מוקד לסכנה ממשית… על בעל המקום לנקוט באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח חסום על ידי זכוכית שקופה.”

מירום הוסיפה כי, “לא ניתן לראות בידיות המתכת האנכיות שהותקנו על הדלת משום סימני אזהרה… על הנתבעת היה לוודא סימון ברור ובולט, והדבר לא נעשה". היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי גם אם החוק אינו מחייב במפורש סימון דלתות בחנויות שאינן מוגדרות כבניין ציבורי, הרי ש“חובת הזהירות בנסיבות אלו מתקיימת גם בהיעדר תקן מחייב או חובה חקוקה ספציפית, זאת מכוח דיני הרשלנות הכלליים ועל יסוד ההיגיון והשכל הישר".

• חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
• מכירת מניות בבניין מושכר לא מזכה בהטבות מס לפי החוק
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

הכשל המרכזי: סגירת הדלתות שעה לפני הזמן

נקודת הכשל המרכזית בעיני בית המשפט היתה סגירת הדלתות שעה לפני הזמן. “עיקר אחריותן של הנתבעות מתמצית בכך שסגרו את דלתות הכניסה שעה לפני שעת הסגירה הרגילה, כאשר הקונים עדיין נמצאים בתוך החנות", נכתב בהכרעת הדין. “כאשר מי שמגיע מבחוץ אינו מצפה למצוא דלתות סגורות, במיוחד התובעת, שיצאה מהחנות דקות ספורות קודם לכן במטרה לשוב אליה".

הנתבעות - אל שרד וחברת הביטוח הפניקס - טענו מנגד כי דלתות הזכוכית בחזית החנות היו מסומנות במדבקות מזה שנים, אך הן לא הביאו ראיות לתמוך בכך. לא הוצגו תמונות, לא מסמכים על רכישת המדבקות ולא עדויות של עובדי החנות. “הן לא הביאו כל ראיה לתמוך בטענה זו”, הדגישה השופטת בהכרעתה, “לא את מנהלי החנות או עובדיה… לא תמונות של המקום סמוך לאחר התאונה, ולא מסמכים כלשהם".

באחת הפסקאות הבולטות, השופטת מירום הוסיפה כי היא עצמה מכירה את החנות המדוברת. “אני מכירה את המקום בעצמי, שכן ביקרתי בו מספר פעמים בעבר”, היא כתבה, וציינה כי החנות משווקת בין היתר את מוצרי טומי הילפיגר, וכי חזיתה עשויה כולה מזכוכית. אף שהתמונות שהוגשו היו בשחור־לבן, ניתן היה לראות בבירור כי אין סימוני אזהרה על הדלתות.

עם זאת, בית המשפט לא פטר את התובעת לחלוטין מאחריות. השופטת קבעה כי יש לייחס לה רשלנות תורמת בשיעור של 35%. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהתובעת התרחקה מהחנות למשך 10 עד 15 דקות ולא נשארה בסמוך אליה. “במצב דברים זה היה לה די זמן להבחין בכך שהדלתות סגורות ולהיזהר יותר בלכתה”, קבעה מירום בפסק הדין שלה.

לאחר שניכתה את האשם התורם, פסקה השופטת לתובעת פיצוי בסכום כולל של 51,350 שקל, בתוספת שכר טרחת עורך דין והחזר הוצאות משפט, לאחר ניכוי הרשלנות התורמת. הפיצוי כלל 30 אלף שקל בגין כאב וסבל, 45 אלף שקל בגין הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות (לפני הניכוי), ועוד סכומים קטנים בגין עזרת הזולת והוצאות רפואיות. השופטת ציינה כי הפיצוי משקף “נזק ממשי אך מוגבל”, וכי התובעת “הוכיחה את עיקרי גרסתה, ואילו הנתבעות לא הציגו ראיות לסתור".

במקרים דומים הוטלה אחריות על בעלי הנכסים

פסק הדין חיזק עיקרון רחב יותר בדיני הנזיקין, שלפיו גם בהיעדר תקן ספציפי, מחזיק במקום מסחרי חייב לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. “חובת הזהירות אינה רק הוראה שבדין", כתבה השופטת מירום, “אלא מתבקשת מן ההיגיון והשכל הישר". היא הזכירה כי במקרים דומים - בבתי עסק, במבני ציבור ואפילו בבתים פרטיים - הוטלה אחריות על בעלי הנכסים שלא סימנו דלתות זכוכית. “מדובר בסכנה ממשית, שניתן למנוע בהשקעה מזערית", היא הוסיפה, “והימנעות מכך מהווה הפרה של חובת הזהירות".

“החנות סגרה את דלתותיה שעה לפני שעת הסגירה הרגילה, כאשר הקונים עדיין בתוכה", כתבה השופטת. “מי שמגיע מבחוץ אינו מצפה למצוא דלתות סגורות, במיוחד כאשר מדובר בזכוכית שקופה שאינה נראית לעין". ובמלים אחרות, הסכנה לא טמונה רק בשקיפות הזכוכית, אלא גם בהתנהלות הבלתי זהירה של מי שמפעיל את המקום. “מכל האמור לעיל", סיכמה השופטת מירום, “אני מוצאת כי הנתבעת נושאת באחריות לאירוע התאונה מכוח רשלנותה, עקב הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כמחזיקת המקרקעין, ועל כן עליה לפצות את התובעת בגין נזקיה".

האם היו מצלמות אבטחה בקניון שיכלו לתעד את התאונה?

לא הוזכרה עדות של מצלמות אבטחה, והצדדים גם לא הציגו תיעוד כזה. לו היה קיים סרטון, הוא יכול היה לשפוך אור על מה בדיוק קרה - אבל נראה שהראיות בתיק הסתמכו רק על עדויות, מסמכים רפואיים ותמונות.

למה לא העידו העובדים שהיו בחנות בזמן התאונה?

אף אחד מהעובדים לא הובא לעדות מטעם הנתבעות, וגם לא מנהל החנות. בית המשפט הדגיש את זה ואמר שמדובר בחיסרון משמעותי בגרסת ההגנה, כי דווקא הם היו האנשים שיכלו להסביר מה קרה ומדוע הדלתות נסגרו מוקדם.

החנות טענה שהיו מדבקות על הדלתות. אז למה בית המשפט לא האמין לה?

מכיוון שלא הוצגה שום הוכחה לכך - לא תמונות, לא מסמכים ולא עדויות. השופטת אמרה במפורש כי, “הנתבעות לא הביאו כל ראיה לתמוך בטענה הזו”. היא גם ציינה שבתמונה שצורפה לתביעה לא רואים שום מדבקות, ולכן היא קיבלה את גרסת התובעת.

אם האשה ראתה שהחנות ריקה, למה היא לא שמה לב שהדלת סגורה?

היא העידה שהיא לא ראתה שום דבר שמרמז שהדלת סגורה - לא סימון, לא הבדל בצבע והזכוכית היתה שקופה לחלוטין. מעבר לזה, בעלה עוד היה בפנים, כך שלא היתה לה שום סיבה לחשוב שסגרו את המקום.

למה בית המשפט קבע לה אשם תורם?

מכיוון שהתברר שהיא התרחקה מהחנות ל-15-10 דקות, ולא רק “יצאה לשנייה”. השופטת אמרה שבזמן כזה אפשר היה לשים לב שהדלתות סגורות, ולכן היא הטילה עליה 35% אחריות לתאונה.

כמה זמן אחרי התאונה היא פנתה לטיפול רפואי?

מיד אחרי שחזרה הביתה מהחופשה באילת - יומיים אחרי האירוע. הרופא בקופת החולים כבר אז רשם שנחבלה “מדלת זכוכית שקופה”. בהמשך גם נעשה צילום שאישר שבר באף.

האם היא הפסיקה לעבוד בעקבות הפגיעה?

לא. היא המשיכה בעבודתה ברשות מקרקעי ישראל, שם היא מועסקת כבר יותר משלושה עשורים. בית המשפט ציין שלא הוצגו ראיות לפגיעה בשכר או בקידום, ולכן הפיצוי בגין הפסד השתכרות היה מתון יחסית.

מה היה הנזק האסתטי שעליו דיבר בית המשפט?

לפי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, נותר לה גבנון קטן וצלקת עדינה מעל האף - שינוי קל בצורתו. הנזק הזה לא גרם לפגיעה תפקודית ממשית, אבל הוא נחשב נזק קבוע ולכן נכלל בחישוב הנכות.

האם החנות יכלה למנוע את התאונה בצורה פשוטה?

כן, לגמרי. בית המשפט אמר שדי היה במדבקה ברורה או סימון בולט על הדלת, כדי למנוע מהאשה להתנגש בה. מדובר באמצעי זהירות כמעט אפסי, ובכל זאת הוא לא נעשה.

האם יש חובה בחוק לסמן דלתות זכוכית?

יש תקנים שממליצים על כך בבניינים ציבוריים, אבל החנות טענה שהיא לא מחויבת בהם. השופטת אמרה שגם אם אין חובה ספציפית, “ההיגיון והשכל הישר” מחייבים סימון ברור של דלתות זכוכית במקומות שבהם מסתובבים אנשים.

אז למה הפיצוי היה “רק” 51 אלף שקל?

מפני שבית המשפט שקל את כל הנתונים - הפגיעה לא היתה חמורה מאוד, הנכות לא פגעה בכושר העבודה, והאשה עצמה נשאה בחלק מהאחריות. לכן נפסק לה פיצוי מתון יחסית, שמתמקד בכאב, סבל ונזק אסתטי.