אוקלו
צילום: טוויטר

אוקלו זוכה בחוזה לאנרגיה גרעינית באלסקה - המניה מזנקת ב-26%

אחרי כמעט שנתיים של עיכובים בעקבות ערעור של Ultra Safe Nuclear, סטארט-אפ הכורים הקטנים יספק כוח לבסיס חיל האוויר האמריקאי באלסקה - אך החוזה מותנה ברישיון רגולטורי שנדחה כבר פעם אחת

אדיר בן עמי | (1)


חברת אוקלו Oklo 5.53%  של סם אלטמן, הודיעה על זכייתה בחוזה להספקת אנרגיה גרעינית לבסיס חיל האוויר האמריקני באלסקה, המשקיעים בוול סטריט הגיבו בהתלהבות והמניה מזנקת ב-26% ליותר מ-65 דולר ביום אחד.


הסיפור מתחיל כמעט שנתיים אחורה, כשהיה נראה שאוקלו עומדת לזכות בחוזה המיוחל. אז הגיעה חברה מתחרה, Ultra Safe Nuclear מסיאטל, והגישה ערעור לבית המשפט הפדרלי. התהליך נעצר, החוזה הוקפא, והמשקיעים החלו לתהות אם אוקלו בכלל יכולה לעמוד בהבטחותיה. כעת, כשסוף סוף הגיע האישור, השוק מפגין שוב את האופטימיות המופרזת שלו כלפי כל מה שקשור לטכנולוגיות חדשניות.


מה שמעניין במיוחד בחוזה באלסקה הוא שהוא מדגים בצורה יפה את המודל העסקי של אוקלו. החברה לא רק בונה כורים גרעיניים קטנים - היא מתחייבת לעצב, לבנות, להחזיק ולהפעיל את כל התחנה, תוך אספקת חשמל וחימום במסגרת הסכם רכישה ארוך טווח. זה כמו להחכיר דירה במקום למכור אותה, רק שכאן מדובר בכור גרעיני שעולה עשרות מיליוני דולרים.


המיקום באלסקה לא נבחר במקרה. בסיס אילסון מבודד מהרשת החשמל הראשית, וזקוק למקור כוח עצמאי ויציב. כורים קטנים מודולריים כמו של אוקלו נועדו בדיוק לסוג זה של יישומים - מקומות נידחים שזקוקים לכוח רב אך לא יכולים להסתמך על תשתיות מסורתיות. זה הרבה יותר הגיוני מאשר להתחרות בתחנות כוח גדולות ברשת הלאומית.


אבל החוזה מותנה במילוי תנאים משמעותיים, והעיקרי שבהם הוא קבלת רישיון מהרגולטור הגרעיני האמריקני. כאן נכנסים לתמונה כל הספקות שמלווים את אוקלו מההתחלה. הבקשה הראשונית לרישיון נדחתה ב-2022 בשל "מידע טכני לא מספק" ו"פערי מידע משמעותיים" בהערכת סיכוני הבטיחות. מאז, אוקלו מנסה לתקן את הפגמים ולהגיש בקשה מחודשת.


המחסור בדלק 

הבעיה האמיתית של אוקלו - ושל כל התעשייה הגרעינית החדשה - היא הדלק. הכורים הקטנים פועלים על דלק מסוג HALEU, אורניום מועשר ברמה נמוכה אך גבוהה יותר מדלק גרעיני מסורתי. כיום, החברה היחידה בארצות הברית שמייצרת דלק זה היא Centrus, שייצרה רק 20 קילוגרם בנובמבר 2023 - כשכור אחד של אוקלו זקוק ל-5,000 קילוגרם.


זה העלה שאלות בנוגע לכדאיות הכלכלית של כל העסק הזה. בעוד שאוקלו מעריכה עלויות דלק של 35 מיליון דולר במחיר 7,000 דולר לקילוגרם, הערכות עצמאיות מדברות על 26,000 דולר לקילוגרם - פי 3.7 יותר. אם האמת נמצאת איפשהו באמצע, עלות החשמל מכורי אוקלו עלולה להיות כפולה מהמוצהר, מה שיקשה עליהם להתחרות אפילו בגז טבעי, שלא לדבר על אנרגיה מתחדשת.

קיראו עוד ב"גלובל"


למרות החששות הללו, אנליסטים בוול סטריט ממשיכים להיות אופטימיים. Seaport Research Partners העלה את דירוג המניה ל-"קנייה" עם מחיר יעד של 71 דולר - עלייה של 35% נוספים מהמחיר הנוכחי. הנימוק: אוקלו מפתחת מערכת עצמאית לייצור ומחזור דלק גרעיני, מה שיעניק לה יתרון תחרותי משמעותי בשוק המתפתח של כורים קטנים.


הרעיון הוא שאוקלו תקבל אורניום מועשר חינם מהמעבדה הלאומית באיידהו, תקים במקום מתקן לייצור דלק, ותוכל אפילו למחזר דלק גרעיני ישן. אם זה יעבוד, החברה תהיה עצמאית מבחינת חומרי הגלם - יתרון עצום בתעשייה שסובלת מתלות במקורות רוסיים. אבל זה "אם" גדול מאוד, שמבוסס על הנחות שטרם נבדקו במציאות.

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    אנונימי 11/06/2025 19:58
    הגב לתגובה זו
    איזה הרצה של הלייף אני לא מאמין למה שאני רואה
מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל. קרדיט: רשתות חברתיותמוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל. קרדיט: רשתות חברתיות

"פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס לא ישרדו במתכונת הנוכחית עד סוף העשור"

מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל, טוען כי פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס-בנץ לא ישרדו במתכונתן הנוכחית עד סוף העשור; לדבריו, גרמניה תקועה בדיון “מופנה אחורה” במקום להשקיע בדור הבא של התחבורה: הרכב החשמלי והאוטונומי, ואומר כי “העתיד הוא נהיגה אוטונומית, לא נוסטלגיה”

רן קידר |

הסערה האחרונה בתעשיית הרכב הגרמנית התפרצה בעקבות ראיון טלוויזיוני שבו הזהיר פרופ’ מוריץ שולאריק, נשיא מכון הכלכלה העולמית בקיל ואחד מהקולות המשפיעים בכלכלה האירופית, כי ייתכן ששלושת יצרניות הרכב הגדולות בגרמניה, פולקסווגן, ב.מ.וו ומרצדס-בנץ, לא ישרדו במתכונתן הנוכחית עד סוף העשור. "אני לא רואה סיכוי ממשי לכך שבשנת 2030 הן ייראו כפי שהן נראות היום", אמר שולאריק. "אם התעשייה הזו לא תשנה כיוון, היא תחדל להתקיים במבנה הנוכחי". 

לדבריו, ייתכן שגרמניה תצטרך לאמץ "פתרון בסגנון וולוו", כלומר, כניסת משקיע אסטרטגי זר, אולי סיני, שיביא עמו טכנולוגיה, הון ושווקים חדשים. שולאריק הזכיר כי וולוו השוודית שייכת מאז 2010 לקבוצת ג'ילי הסינית, מהלך שהציל את החברה ממשבר והחזיר אותה לקדמת הבמה העולמית. 

הדיון מסתכל אחורה 

הביקורת של שולאריק אינה כלפי החברות בלבד, אלא גם כלפי השיח הציבורי והפוליטי בגרמניה. לדבריו, המדינה עסוקה בויכוחים מיושנים על תעשיית הדיזל והאנרגיה במקום להתמודד עם האתגר הבא: הרכב האוטונומי. "יש לי חשש אמיתי שאנחנו שוכחים את המהפכה הבאה", אמר. "בזמן שאנחנו מתווכחים על מה שהיה, סין וארה”ב כבר משקיעות הון עתק במערכות נהיגה אוטונומיות ובינה מלאכותית לרכב". 

שולאריק טען כי אם גרמניה לא תבצע שינוי מיקוד טכנולוגי אמיתי, היא תמצא עצמה מאחור בעידן שאחרי המנוע החשמלי, עידן הנהיגה החכמה. 

תגובות נגד: “תחזית מנותקת מהמציאות” 

יו״ר התאחדות תעשיית הרכב הגרמנית (VDA) דחתה את תחזיתו של שולאריק וכינתה אותה “אבסורדית”. לדבריה, היצרניות הגרמניות הן עדיין “חברות מצליחות ובעלות עתיד,” אך הן סובלות ממדיניות אנרגיה לא עקבית, עלויות ייצור גבוהות ומיסוי מכביד. פוליטיקאי בכיר מהמפלגה הירוקה, שהינו המועמד לתפקיד ראש ממשלת באדן-וירטמברג, לב תעשיית הרכב, הביע אופטימיות זהירה: “דיימלר לא תהיה בידיים סיניות כל עוד נעשה את העבודה שלנו,” אמר. “אם כולנו, החל בממשלה וכלה במהנדסים, ניקח אחריות, נוכל לשמור על המובילות של גרמניה בתחום התחבורה.” 

המשבר בתעשיית הרכב הגרמנית 

הפסדי עתק וירידות חדות ברווחיות מציבים את תעשיית הרכב הגרמנית בנקודת מפנה. פולקסווגן ופורשה דיווחו על הפסדים של מיליארדי יורו, ומרצדס-בנץ רשמה ירידה של 50% ברווח הנקי ברבעון האחרון. במקביל, הייצור הסיני הזול של רכבים חשמליים, לצד מכסים אמריקניים גבוהים ומדיניות אירופית מסורבלת, חונקים את כושר התחרות של היצרניות האירופיות. 

בנוסף, שערוריית הדיזל-גייט ממשיכה לפגוע באמון הצרכנים ובמיתוג “Made in Germany”. 

אילון מאסק ב"הופעה" לבעלי המניות (X)אילון מאסק ב"הופעה" לבעלי המניות (X)

שיעור מאילון מאסק: איך לדרוש טריליון דולר ולקבל את זה

בעלי המניות של טסלה אישרו למאסק חבילת תמריצים חדשה בהיקף עצום של 400 מיליון מניות, שמחזירה את חלקו בחברה ל־25%. מאחורי המספרים הבלתי נתפסים מסתתרת אסטרטגיית משא ומתן מבריקה וגם לא מעט אגו

אדיר בן עמי |
נושאים בכתבה אילון מאסק טסלה

לאחרונה החליטו בעלי המניות של טסלה Tesla -3.68%  להעניק לאילון מאסק חבילת תמריצים חדשה הכוללת 400 מיליון מניות נוספות. זה מצטרף ל־380 מיליון מניות שכבר ברשותו. המספרים כמעט בלתי נתפסים, אבל מאחוריהם מסתתר שיעור מעניין על ניהול משא ומתן וגם על הגבול הדק שבין ביטחון עצמי לחוצפה.


מאסק ביקש דבר אחד: להחזיר את חלקו בחברה ל־25%. הוא לא נימק מדוע, לא הציג טיעונים ולא ניסה לשכנע. הוא פשוט אמר שזה מה שהוא רוצה וקיבל את מבוקשו. החבילה הקודמת שלו, מ־2018, הייתה שווה אז כמה מיליארדי דולרים והיום מוערכת בכ־120 מיליארד. לכך מתווספת חבילת התמריצים מ־2012, ששווייה כיום כ־34 מיליארד דולר. במילים אחרות, עוד לפני העסקה החדשה, מאסק נהנה משכר ממוצע של כ־12 מיליארד דולר בשנה. לא בדיוק “עבודה בחינם”.


הפעם, החוזה כולל תנאי שאפתני במיוחד: מאסק צריך להוביל את טסלה לרווח תפעולי של 400 מיליארד דולר במהלך שנה אחת. לשם השוואה, טסלה צפויה להרוויח השנה כ־13 מיליארד דולר. כדי לעמוד ביעד, הוא צריך להגדיל את הרווחים פי שלושים.


האסטרטגיה היא לב הסיפור

הסכומים הם לא לב הסיפור, אלא האסטרטגיה. ג’ו־אלן פוזנר, פרופסורית לניהול באוניברסיטת סנטה קלרה, הסבירה שמאסק השתמש בעקרון “העיגון”. טכניקה שבה המספר הראשון שמועלה במשא ומתן קובע את המסגרת לכל המספרים הבאים. אם ההצעה הראשונה גבוהה מדי, שאר ההצעות יסתובבו סביבה. מאסק לא התחיל נמוך ולא בנה את הדרישות בהדרגה, הוא פתח בגדול, בטריליון דולר, מה שגרם לכל סכום אחר להיראות סביר בהשוואה.


פוזנר הסבירה שזו בדיוק הסיבה שכדאי להיות הראשון שמגיש הצעה במשא ומתן. אם מועמד לעבודה מצהיר שהוא שווה חצי מיליון דולר בשנה, גם אם המעסיק חשב להציע 150 אלף, השכר הסופי יהיה קרוב בהרבה להצעה הגבוהה.