שכר לימוד ששילם בנק עבור עובדיו הותר בניכוי

עמ"ה 7039/03 בנק יהב נ. פקיד שומה ירושלים 1 ואח'

המשיב 1 (להלן - המשיב) קבע כי המערער (להלן - הבנק) מימן ל-44 מעובדיו שכר לימוד ללימודי תואר אקדמי, ולא זקף תשלומים אלו כהכנסת עבודה, ועל כן לא נוכה מהן מס, על אף שהם מהווים טובת הנאה כמשמעותה בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה).

מעדות העדים מטעם הבנק, עולה כי ההחלטה לעודד עובדים לצאת ללימודים מקורה בצורך לטפח את כוח האדם בבנק לקראת שדרוג הבנק. מנהל מחלקת ההדרכה וחבר ועדת ההשתלמויות של הבנק פירט את הקריטריונים לפיהם החליטה הועדה אם לאשר את תכנית הלימודים.

.3המשיב חייב את הבנק במס ובקנס, בגין אי ניכוי מס לפי סעיף 2(2) לפקודה. על כך הערעור.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק סעיף 2(2) לפקודה קובע מה נחשב כשכר עבודה. מפרשנות הסעיף יוצא כי מימון לימודים, כמו גם ספרות מקצועית או ביגוד שרכש עובד לעצמו, הינה טובת הנאה שניתנה לעובד מאת המעביד, ואין הבדל אם ניתנה במישרין או בעקיפין, ויש להחשיבה כשכר עבודה. הן הפסיקה בארץ והן הפסיקה באנגליה מבחינות בין טובות הנאה הבאות לעובד לשם שירותו ונוחיותו של מעבידו, ולכן אין להחשיבן במסגרת הכנסת עבודתו של העובד, ובין תוספות הניתנות לעובד תמורת שירותו ונחשבות כטובות הנאה.

בית המשפט העליון קבע בע"א 141/54 ד"ר לילי וולף-בלוך ואח' נ. פ"ה למחוז ירושלים, כי הוצאה שתכליתה לשמור על ההון הקיים מותרת בניכוי כהוצאה שבפירות. נקבע, כי רמה מקצועית של בעל מקצוע חופשי, כדוגמת רופא, מהווה נכס הון, וכי ההשתלמויות אליהן הוא הולך מתייחסות לשימור רמתו המקצועית ולא ליצירת רמה אחרת או הקניית מעמד חדש, ועל כן הוא זכאי לנכותן כהוצאה מהכנסתו. לפיכך, יש להסתכל על בעל המקצוע, כישרונותיו וידיעותיו כמכלול שלם של "רמה מקצועית" אותה יש לשמר, ולא לבדוק האם למד משהו חדש או שונה בלימודיו. רק אם העובד שינה מקצועו לחלוטין בלימודיו, אז תהיה זו הכנסה הונית שלו.

בעניננו, ועדת ההשתלמויות בבנק הקפידה לבחון כל מקרה לגופו, והבדילה בין עובד היוצא ללימודים לצורך עצמו, כגון תואר באנתרופולוגיה או מדעי החברה, לבין עובד היוצא ללימודים הנצרכים לתפקידו. הועדה אף ראתה לנגד עיניה את מרכיב העלות כמרכיב חשוב, בהקפידה שלא לאשר לימודים אשר עלותם גבוהה או אשר אינם מוצדקים. בכך הוכיח הבנק, כי מהלך הוצאת העובדים ללימודים היה צעד מגמתי ומסודר, אשר נועד לשיפור ולטיפוח הבנק על עובדיו בשלב מעבר ושדרוג של הבנק, אך לא כענין שבשגרה.

המשיב טען כי הבנק טעה בהחשיבו לימודים אלו כטובת המעביד וכהוצאה ולא כטובת הנאה לעובדים. ביום 30.6.2003 אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין הוציא הודעה לעיתונות בה הודיע על כוונתו להתקין תקנות להסדרת הנושא. אולם, כוחן של התקנות יפה רק מיום התקנתן ואילך. מתקבלת טענת המשיב כי פטור או הכרה שכזו אינה משתמעת מלשון החוק ואינה דבר שבשגרה, להוציא הסכמי פשרה נקודתיים ובודדים. עם זאת, המערער פעל באופן תקין ובתום לב כחלק ממהלך שדרוג הבנק.

בעניננו, ומבלי שהדבר יהווה תקדים, המשיב יראה את הוצאות הלימודים בשנה זו כחלק מההוצאה הכללית של הכנות הבנק לצורך המעבר, שינוי התדמית והפונקציונאליות שלו, ובאופן חריג, יאשר את הוצאות המערער כפי שדווחו.

הערעור התקבל ללא צו להוצאות. ניתן ביום: 21.2.2005 בפני: כב' השופטת י. הכט. ב"כ המערער: עו"ד א. צוקרמן, עו"ד ע. גבאי; ב"כ המשיב: עו"ד נ. סרי.