הקטנת ההפסד ממכירת נייר ערך בסך הדיווידנד שחולק

תקציר עמ"ה 1226/02

העובדות: --------- חברת סגנון שרותי תקשוב בע"מ [להלן - "המערערת"] עסקה במתן שירותי תקשורת שיווק וניהול למחשבים. בשנת 1998 היו למערערת עודפי מוזמנים, והיא השקיעה אותם בשוק ההון. בשנים 1999-1998, המערערת רכשה נייר ערך, אשר על יסודו הייתה הכוונה לחלק דיווידנד. ביום חלוקת הדיווידנד, המערערת קיבלה אותו, ומאחר שמדובר בניירות ערך ישראליים, המערערת הייתה פטורה ממס על הדיווידנד, מכוח סעיף 126 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"]. סמוך לאחר מכן, המערערת מכרה את נייר הערך. חישוב המס בעת מכירת נייר הערך נערך על פי הוראות סעיף 6 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 [להלן - "חוק התיאומים"]. מכירת נייר הערך לאחר קבלת הדיווידנד הסתיימה בהפסד. בשנת המס 1998, החברה רכשה מניות בסך 7,722,008 ש"ח, וסכום המכירה הכולל של המניות היה 5,182,849 ש"ח. סכום הדיווידנד, שהתקבל אצל המערערת בגין ניירות הערך לעיל, היה 2,042,329 ש"ח. המערערת רכשה את ניירות הערך, לאחר שידעה שיחולק דיווידנד ובטרם יום האקס. המערערת רצתה למכור את נייר הערך ביום חלוקת הדיווידנד, או עד 14 יום מיום החלוקה. פקיד שומה פתח תקווה [להלן - "המשיב"] לא התיר את ניכוי ההפסד מניירות הערך, ומכאן המחלוקת. טענות הצדדים המערערת הסתמכה על הוראות סעיף 6 לחוק התיאומים, כפי שהיו באותו מועד (בטרם חקיקתם של סעיף 6 לחוק התיאומים ושל סעיף 94ג לפקודה), ולפיכך אין סיבה שלא להכיר לה בהפסד ההון. הכללת הדיווידנד כתמורה, בעת מכירת נייר הערך, אינה מופיעה בחוק התיאומים או בפקודה. קבלת עמדת המשיב הביאה למיסוי הדיווידנד - עניין שאינו מופיע בפקודה. אין מדובר בעסקה מלאכותית, שהרי קיים סיכון בעסקה האמורה, וכפי שהוכח בסופו של יום, ההפסד מניירות הערך היה גבוה מסכום הדיווידנד שנתקבל. אין צורך בחסרון כיס, כדי להכיר בהפסד. המשיב טען מנגד, שלמערערת אין חסרון כיס (הפסד מניירות ערך), שהרי הדיווידנד מקטין את ההפסד. לטענתו, הדיווידנד אינו מיתוסף כתמורה, בעת מכירת נייר ערך, אלא מקטין את עלותו של נייר הערך. כמו כן המשיב טען למלאכותיות העסקה. דיון כב' השופט אלטוביה פותח ואומר: "מקום שנכס מניב תשואה, הנמכר לאחר שפירותיו מומשו באופן ודאי כפי שיובהר, הרי מחיר המכירה, מחיר הרכישה בידי הקונה (המחיר המקורי), משקף מכירת-רכישת שני נכסים, האחד עץ מופשט מפירותיו שהבשילו, והאחר, הפירות עצמם". השופט אלטוביה מחדד ואומר, שהכול נכון רק כאשר התשואה קרובה להיות ודאית, והיא הופרדה מן העץ לעיל, או שניתנה להפרדה מן העץ, מן הבחינות הכלכלית והמשפטית. ההפרדה הפוטנציאלית הנה, שניתן לסחור בזכות (בדיווידנד). באותם המקרים, שבהם ניתן להפריד זכות זאת והנה ודאית, הרי עלות הנכס (העץ, נייר הערך), תהיה שוויו בניכוי שווי הפירות הנתלשים. השופט מרחיק לכת וקובע תשואה פוטנציאלית שאינה ודאית. אם היא הופשטה מן הנכס, והפכה להיות נכס נפרד מן הבחינות המשפטית או הכלכלית, היא תקטין את שווי הנכס בעת מכירתו. במקרה דנן, בדיווידנד שהוכרז - הפרי הבשיל, למעשה, ויכולת הכימות הייתה ודאית. לכן מדובר בזכות כלכלית נפרדת מנייר הערך. טענת המערערת הייתה, שהדירה נמכרה לאחר שהושכרה בפטור ממס, במשך התקופה. לכן, לכאורה, כאשר הדירה תימכר, יופחתו מעלותה הכנסות השכירות, שהופקו בעת החזקתה. לדעת השופט אלטוביה, בעולם מס, שבו ניתן לקזז הפסד בעתיד, לעומת הכנסות פטורות בעבר, הדבר הוא נכון. כמו כן המיסוי הוא של העץ לחוד ושל הפירות לחוד. ייתכן שניתן ללמוד על כך לאחר תיקון 132 לפקודה וחיקוק סעיף 94ג לפקודה, בגלל הצורך למנוע את אי הוודאות שקדמה לסעיף כאן. הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפני: כב' השופט מגן אלטוביה ניתן ב-14.11.2007

המידע באדיבות "כל-מס" מבית חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ