הקמפיין החדש למניעת אלימות ברשת חשוב, אך לא אפקטיבי

השבוע יצא הקמפיין "לא עומדים מהצד" בכיכובו של נשיא המדינה ומשפיעני רשת כמו נועה קירל ומלך זילברשלג, הפונה דווקא לחברים לכיתה של קורבנות לבריונות וקורא להם להתערב. נתחיל מהחלק הטוב: ברמה הלאומית זה סופר מרשים שנשיא מרים את הכפפה כפרזנטור. זה משדר להורים את החשיבות של הנושא, ובכך זה משיג מטרה ענקית.הנשיא לא מדבר לילדים, מן הסתם, ולכן משפיעני הרשת באינסטגרם זו הדרך להגיע אליהם בנושא מאוד חם עבורם. ילדים מתעניינים בזה, מתחילים להבין את הבעייתיות שבכך, וכל טיפ וכל דרך שבה אפשר לעזור להם להתמודד - היא מבורכת.

אולם, מדפוסי התנהגות שגילינו ב-L1ght (פלטפורמה למניעת אלימות ברשת המבוססת אינטראקציה בין משתמשים), הסיטואציה היא קצת יותר מורכבת.בסוגיות של שיימינג ובריונות יש חשיבות אדירה לכך שצופה מן הצד בראש ובראשונה לא יצטרף. אנו מזהים המון עליהום; החזק של הכיתה תוקף את החלש של הכיתה וכולם לוקחים מחנה - לרוב את המחנה של החזק. הבחנו גם בתופעה בעייתית נוספת: כאשר אחד או שניים מהילדים מצטרפים למחנה של החלש - זה רק מגביר את האגרסיביות. בדיעבד, זה לא מגן על הקורבן אלא רק פוגע בו יותר, כי זה מחייב את הצד השני להיות יותר תוקפני.אני לא יודע עד כמה הקמפיין יכול להשפיע על הילדים המתבוננים מהצד, מאחר שיותר מכל, מדובר בחינוך מהבית. קמפיין אחד לא ישנה את זה. ילדים שחונכו לנקוט עמדה ולעמוד מאחורי הערכים שלהם – יפעלו. השאר לא. זה מה שאנחנו רואים בניתוח ההתנהגויות בפלטפורמה; מי שהגיע עם החינוך הנכון לעמוד על הערכים שלו ולהלחם עליהם - יעשה זאת. השאר יצטרפו למחנה "המנצח". לא מרוע, אלא כי זה יותר קל, וכי כשבוחרים להגן על החלשים יש בכך גם סיכון אישי.להלחם בטכנולוגיה עם טכנולוגיהרשתות חברתיות, אפליקציות ואונליין גיימינג בסופו של דבר, זה טכנולוגיה שאנחנו לא יודעים להתמודד איתה. קמפיינים כאלה הם חשובים, אבל הם כמו שאומרים לאדם שנכנס לרכב "תיזהר מתאונות". אבל מה עם חגורת הבטיחות?להיזהר מתאונות זה חשוב, אבל כשהתאונה מתרחשת, הפיזיקה של הפגיעה היא חזקה מדי ואי אפשר להחזיק את הילד. אם הוא לא יהיה חגור הוא יעוף. אותו הדבר במצב הזה; הפיזיקה של הפגיעה היא כל כך חזקה שאם אין "חגורת בטיחות" בתוך האפליקציה שמונעת אותה מלכתחילה, היתר זה כבר סמנטיקה. צריך את הפתרון הטכנולוגי - את "כרית האוויר" שמונעת את הפגיעה הקשה.יחד עם זאת, אני מתנגד לאפליקציות לפיקוח הורים. לשיטתי זו לא האחריות של ההורה לעקוב אחרי הילד, כפי שזו לא האחריות של הילד לחגור את חגורת הבטיחות בעצמו. זו האחריות של מי שמפתח המוצר. זה יכול להיות פייסבוק, וואטסאפ, אינסטגרם, פורטנייט או מיינקראפט - חובתם לספק מוצר בטוח. כשקונים מכונית אף אחד לא אומר ללקוח להתקין את הבלמים בעצמו. למה באפליקציות כן?להערכתי, הגענו לנקודת המפנה בעולם האפליקציות; אפליקציה היא מוצר צריכה. משלמים על זה בכסף או בפרסום, אבל זה מוצר צריכה. כיום, זהו מוצר הצריכה היחיד בעולם שאף אחד אינו נושא באחריות למה שקורה בו. הרי כשקוניםרכב, היצרן אחראי על הבטיחות. כשאוכלים המבורגר במקדונלדס וחוטפים קלקול קיבה, יש את מי לתבוע. לא יכול להיות שאפליקציות זה המקום היחידי בו אין חוקים ורגולציה בנוגע למה מותר ולמה אסור.צוקרברג הצפין את כל השיחות מקצה לקצה והסיר מעצמו אחריות להגנה על המשתמשים. בתגובה, התובע הכללי של ארה"ב, וויליאם בר, הוציא לו מכתב דרך העיתונות בארה"ב, החתים את המקבילה באנגליה ובאוסטרליה, ובו הודיע כי אם פייסבוק לא תפרק את ההצפנה ותאפשר להגן על הילדים, הרגולטור יעשה זאת.יש היום מאבק גדול בין הרגולטורים לבין פייסבוק, ומנסיוני פייסבוק לא ינצחו בו. בסוף הם חיים בעולם של חוקים. כאבא וכטכונולוג, אין שום סיבה בעולם שבתי בת ה-12 תשלח הודעה לחברתה לכיתה ותהיה מוגנת תחת הצפנה שפותחה לפני 10 שנים על ידי ה-KGB. כהורים, זכותנו לדעת מה קורה שם. חובתנו לדעת מה קורה שם, ולפייסבוק אין זכות להפקיע מאיתנו את זה.לפני שנה וחצי אמרתי למועצת המנהלים של לייט: "רעל הוא בחינם. אף אחד לא שילם מחיר על ילד שקרה לו משהו באפליקציות". שנה וחצי לאחר מכן, זה משתנה. הרגולטור מתחיל להשית קנסות מאוד גבוהים; טיקטוק שילמה 60 מיליון שקל קנס בסיאטל על תמונת עירום אחד. בהודו השעו אותה מהאפ סטור ומגוגל פליי ליותר מחודש על אותו הדבר. צוקרברג הולך לחקירות בסנאט ובבריטניה עומד לעבור חוק שכל אפליקציה תהיה חייבת להגן על המשתמשים שלה, ומי שלא יעשה זאת יצא מהשוק הבריטי. המסקנה היא אחת: TOXICITY זה עסק יקר, ומי שלא יגן על ילדים ימצא את עצמו מחוץ למשחק.** הכותב הינו יזם הייטק, אחד מ"הכרישים" בקשת ומנכ"ל חברת L1ght