דנה אינטרנשיונל בבית הכנסת: מעיסוק בסקס הומו-לסבי להתבוננות חברתית

בשורה התחתונה: המיתוג של קהילת הלה"טבים עובר מהפיכה מזהות מינית לשיוויון זכויות לחיות חיים מלאים. המיתוג מחדש של הקהילה מגיע ממקום בוגר יותר ופחות אקהיביציוניסטי ברמה המיני, ובכל זאת פורץ גבול חדש שמתקשר למשפחה ומסורת.עד לא מזמן הם היו צריכים להסתתר. בארון ולפעמים גם מתחתיו. אחרי זה הגיעה היציאה מהארון וכמו כל יציאה מכל ארון שהוא, היא היתה פרובוקטיבית, מינית, בוטה ודמונסטרטיבית. ככל שהיינו יותר שמרנים שלא לומר דתיים, הקצינו אותם מחמת מיאוס. ככל שהאפליה היתה יותר אלימה, הפרובוקציה נאלצה להיות יותר בוטה. ככה לא בונים חברה בריאה. ממש לא. אבל חייבים להתחיל איפהשהו. בשנים האחרונות חל שינוי. התובנה העיקרית: זה לא אנחנו והם. זה כולנו יחד. זהו מסע הוכחה כי מדובר בחברה אנושית אחת, ואין אפשרות אחרת. פלורליזם, או שיוויון הזדמנויות. אנחנו לא זהים אבל מכבדים את השוני. הנרטיב העיקרי אומר: לכל אחד יש אותה זכות בדיוק לחיות את חייו כפי שהוא בוחר. הפוקוס עובר מ"אני הומוסקסואל ואני מקיים יחסי מין עם גברים" או "אני לסבית ואני מעדיפה נשים במיטה", ל"אנחנו נחיה את חיינו כפי שאנחנו בוחרים בשקיפות מלאה, ונממש את עצמינו כמשפחות ובמקרה הספציפי - כיהודים".הרעיון הישן העמיק את החיץ כדי לפתוח את דלת הארון ולצאת ממנו. הרעיון החדש - מאחה אותו. הרעיון הישן מבודד לא רק את ההומוסקסואלים אלא גם את הסטרייטים. הסטרייט נאלץ לשאול את עצמו "האם אני בסדר שאני סטרייט? אולי אני הומו מוכחש? אולי אני לסבית בארון? אני אוהב אותם או לא?" הקונספט החדש אומר: "כולנו חיים על רצף כזה או אחר. אף אחד לא דומה לחברו. ואם אנחנו דומים בדבר אחד נהיה שונים בדבר אחר. חשוב לדעת מי אנחנו ומי אני ואני בתוך ההמון. וחשוב עוד יותר לכבד את ההבדלים הללו ולא לתת לסורגים של גזענות ודעה קדומה לצמוח בתוכנו, כי אז לא חשוב באיזה צד אתה - תמיד תלקה בחסר".הסמל של קשת הצבעים פתאום לא כיסה את הנרטיב הזה. הוא שם והוא נצחי אבל נוספו לו שני סמלים לאורך תקופות ההתפקחות. האחד - סמל השיוויון. האחר - סמל המשפחה הגאה. סמל השיוויון ליווה אותנו לאורך השנים האחרונות כנושא מסר החברה האחת הפלורליסטית. את סמל השיוויון יכול ללבוש כל אחד בין אם הוא מקהילת הגייז או, חלילה, סטרייט. עיריית תל אביב, העיר הכי פלורליסטית בישראל, לובשת כבר שבועיים את שני הסמלים - ההסטורי הצבעוני והעדכני הלא הוא סימן השיוויון.השנה אירועי הגאווה הינם בחסות המשפחה הגאה. סמל המשפחה הינו צעד אחד נוסף קדימה לזהות של חברה מאוחה ובריאה. הזכות לחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים חייבת להכיל את כל מעגל החיים ולא רק את יחסי המין או יחסי הזוגיות. כל עוד הפוקוס על קהילת ההומו לסבים יתמקד במין, יחסר משהו מהותי בהגדרת הזהות שלהם. אייקון המשפחה זז, סופית, מסוגית "ההעדפה המינית" למעגל החיים השלם. הזכות להקים בית.בכך משליכה, סופית, הקהילה עוגן בחברה הכללית ומתעקשת להרחיק את הסטיגמה כי להיות גאה פירושו להתהולל ולחיות בשוליה. המימוש העצמי כהורה, קו תחתי הורה בישראל, עולה על סדר היום של הקהילה ומציע לכולנו, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, להרהר בכך ברצינות.סמל המשפחה וקליפ בית הכנסת של דנה אינטרנשיונל מהווים נדבך קריטי לא רק בצירוף הקהילה הגאה לחברה, אלא במתן הזדמנות לקהילת הסטרייטים להצטרף גם היא אליה. כל עוד חלקים מהחברה יורחקו ממנה וינודו, החברה תהיה שבורה ולא שלמה. הזכות להורות, בסמליות הקיצונית והטוטאלית שלה היא הזכות לעמוד בבית כנסת בבר מצוה של הבן. דנה אינטרנשיונל, שהיא אחד מ-30 הגיי אייקונז המובילים בעולם לצד ג'ורג' מייקל, אלטון ג'ון קורטני לאב ודבי הארי, תופיע במצעדי גאווה גם בשטוקהולם ואמסטרדם. הבחירה בבית כנסת ובמעמד דתי כגון בר מצווה מסמל את ההצהרה של הגייז כי הם אולי שונים בבחירת בני הזוג שלהם אולם בכל השאר הם חלק בלתי נפרד מהחברה, לרבות הזכות להיות יהודים ולחגוג חגים ובר מצוה. בזרמים מסוימים מדובר בפריצת גבול אסור, והקליפ מורד בהוויה הזו ומציע אלטרנטיבה של פתיחות ולכידות מעבר להבדלי השיוך הסגמנטאלי והנידוי הדתי.השיר "ילדים זה שמחה" של יהושוע סובול והברירה הטבעית, מבוצע מחדש בידי דנה אינטרנשיונל, שלא היתה יכולה לבחור לעצמה שם משפחה יותר נכון בהקשר הזה...בכך זזה לה אלומת האור, מההתעסקות בסקס הומו-לסבי, להתבוננות במראה החברתית, תוך מתן דין וחשבון עצמי לגבי מידת הגזענות שמקננת עמוק בתוכנו, או לגבי מידת השמחה כשאנחנו בוחרים להיות פתוחים ופייסנים.אה, ועוד משהו, יש עקיצה קטנה שעוקצת את הדת בתמונת הסיום בה נראה "ראם" המדמם מאפו בעקבות גשם הסוכריות המסורתי... עטרה בילר היא מנכ"לית משותפת ב'זיגוטה' - חברה לבניה והטמעה של מיתוג