בעשור האחרון מתרחשת אחת המהפכות השקטות והמעניינות ביותר בתעשיית ההייטק: האקזיט כבר לא חייב להגיע בבורסה. יותר ויותר חברות פרטיות גדולות בוחרות להישאר מחוץ לשוק הציבורי במשך שנים ארוכות, לגייס סכומי עתק בפרייבט אקוויטי, ולאפשר לעובדים ולמשקיעים הראשונים למכור חלק מהמניות שלהם עוד לפני אירוע אקזיט או הנפקה. כך נוצרה תעשייה חדשה - שוק הסקנדרי - שמגלגל כיום מאות מיליארדי דולרים בשנה, ומשנה את יחסי הכוחות בין חברות, עובדים ומשקיעים.

“אם לפני עשור השוק הזה היה בהיקף של עשרות מיליארדים, היום הוא כבר חוצה את רף המאה מיליארד דולר”, אומר חיים שיף, מנכ"ל קבוצת אלפנט - קבוצת ההשקעות הסקנדרי הגדולה בישראל. “אנחנו רואים עלייה עקבית משנה לשנה, וזה נובע בעיקר מהשינוי המבני: החברות הציבוריות הולכות ומתמעטות, והפרטיות הופכות לגדולות ועשירות הרבה יותר. יש להן יכולת לגייס סכומי כסף גדולים בלי לצאת לשוק הציבורי, ולכן הן נשארות פרטיות זמן רב יותר. זה מייצר צורך חדש - נזילות”.

מה זה אומר בפועל?

שוק הסקנדרי הוא זירת המסחר “המשנית” של עולם ההייטק - מקום שבו עובדים, משקיעים מוקדמים או קרנות שמימשו את יעדיהן יכולים למכור מניות של חברות פרטיות. זהו פתרון לנזילות בעולם שבו חברות פרטיות שוות לעיתים עשרות מיליארדי דולרים, אך עדיין לא נסחרות בבורסה. בעסקאות האלה יש קונים - בדרך כלל משקיעים מוסדיים או כשירים - שמחפשים חשיפה מוקדמת לחברות הגדולות של הדור הבא, דוגמת OpenAI, SpaceX, Anthropic, או Discord, עוד לפני שהן מגיעות ל־IPO.

בישראל, שוק הסקנדרי מתעורר בקצב מהיר. קבוצת אלפנט, שהוקמה לפני כשבע שנים, ממלאת כיום תפקיד מרכזי בתחום. היא מפעילה פלטפורמת מסחר ייעודית לעסקאות סקנדרי, מנהלת קרנות השקעה ו־SPVים (ישויות השקעה משותפות), מפעילה גוף מחקר ומספקת לחברות הייטק תוכניות “נזילות למניות” - תהליכים מוסדרים שמאפשרים לעובדים למכור חלק מהמניות שלהם מדי שנה, בצורה שקופה ומבוקרת. “אנחנו למעשה גשר בין שלושת הצדדים: העובדים, החברות והמשקיעים”, מסביר שיף. “זה לא רק שוק של עסקאות, אלא גם של תהליכים ארגוניים, ממשל תאגידי ושימור טאלנטים”.

מילון מונחים קצר

סקנדרי (Secondary): שוק שבו נסחרות מניות של חברות פרטיות, בדרך כלל בידי עובדים או משקיעים מוקדמים.

SPV (Special Purpose Vehicle): ישות השקעה ייעודית שמאגדת כמה משקיעים תחת גוף אחד לצורך רכישת מניות.

עסקת פורוורד (Forward): הסכם חוזי שבו עובד מוכר מניות מראש, והבעלות מועברת רק כשיתאפשר משפטית.

טנדר או תוכנית נזילות: תהליך מוסדר שבו החברה עצמה מאפשרת לעובדים למכור חלק מהמניות שלהם בפרק זמן קבוע.

דיסקאונט: הפחתה בשווי המניה לעומת המחיר הרשמי בסבב הגיוס האחרון או המחיר בבורסה - פיצוי שדורש המשקיע על חוסר נזילות או פערי מידע.

בחודשים האחרונים מתרבות הידיעות על עסקאות סקנדרי בהיקפים הולכים וגדלים, גם בחברות ישראליות. במקביל, גיוסי ההון הישירים (Primary) נמצאים במגמת ירידה חדה, והנפקות חדשות כמעט נעלמו מהמפה. לפי דו"ח Startup Nation Central היקף ההשקעות בהייטק הישראלי ירד ב־38%, אבל בשוק המשני - דווקא שם - נרשמת פעילות שיא. המצב הזה מעלה שאלה: האם שוק הסקנדרי הוא גלגל הצלה זמני, או אולי מנוע חדש לצמיחה בתעשייה?

ישבנו לשיחה רחבה עם חיים שיף  על המהפכה בשוק, על ההשלכות לעובדים ולחברות, ועל האופן שבו אלפנט מבקשת להפוך את הנזילות לכלי קבוע במערכת היחסים בין החברה לעובדיה.

“השוק הציבורי הולך וקטן - והחברות לומדות לגייס לבד”

“ב־20 השנה האחרונות מספר החברות הציבוריות בארה"ב ירד בחצי, מ־8,000 ל־4,500,” אומר שיף. “המשמעות היא שחברות שוות היום הרבה כסף כשהן עדיין פרטיות. הן מגייסות מיליארדים בסבבים פרטיים, והן כבר לא תלויות בשוק הציבורי כדי לממן את הצמיחה שלהן. התוצאה - חברות נשארות פרטיות פי שלושה זמן מאשר בעבר, והערך שנצבר בתוך החברות האלה אדיר. רק שהוא לא נזיל”.

כשהערך הכלוא הזה מצטבר, מי שחש זאת ראשון הם העובדים. “תחשוב על עובד ותיק בסטארטאפ מצליח. הוא מחזיק מניות בשווי של 5 או 10 מיליון דולר, אבל אין לו איך לממש אותן. הוא רוצה לקנות בית, לשלם משכנתה, להשקיע בחברה הבאה. כאן נכנסת האפשרות של סקנדרי - למכור חלק מהחבילה, ולפגוש כסף בלי להמתין לאקזיט.”

“זה לא תחליף להנפקה, אבל זה גשר חיוני בדרך אליה”

שיף מדגיש שסקנדרי לא בא להחליף את הבורסה, אלא להשלים אותה: “הנפקה היא אירוע קריטי שנותן עומק נזילות ומשילות. אבל הדרך לשם ארוכה. סקנדרי הוא מנגנון ביניים שמאפשר לחברה לשמר עובדים ולנהל את הנזילות שלה בצורה מבוקרת. גם מבחינת המשקיעים, מי שנכנס בסקנדרי נהנה מעליית הערך של השנים שלפני ההנפקה - אלה לעיתים הרווחים המשמעותיים ביותר”.

לדבריו, כל שוק כזה צומח גם בזכות הבשלת תשתיות: “אם בעבר לא היה מידע ציבורי על חברות פרטיות, היום יש. חברות כמו Morningstar נותנות תמחור יומי למניות פרטיות, פלטפורמות כמו נאסד"ק Private Market או Forge מנהלות סליקה ומידע, וגם אנחנו באלפנט משתפים איתן פעולה. זה כבר לא שוק אפור אלא שוק עם סטנדרטים”.

“גם החברות לומדות ליהנות מהשוק החדש”

שיף מגדיר את תוכניות הנזילות כ"שינוי תרבותי" בחברות: “בצרפת, למשל, מניות עובדים נחשבות לנכס שלהם - אתה צריך להצדיק למה אתה לא מאפשר לו למכור. בישראל זה עדיין פחות ממוסד, אבל יש מגמה של חברות שמבינות את הערך. הן רואות בתוכנית נזילות כלי לשימור ולמיתוג מעסיק, לא איום. הן קובעות חלונות מכירה קבועים, או מאפשרות אחוז מסוים מהמניות למימוש בכל שנה”.

לדבריו, גם החשש מדיסקאונטים מוגזם: “ברור שיש פער בין שווי סבב אחרון למחיר סקנדרי, אבל זה תלוי: לפעמים הסבב האחרון היה ב־2021 בשווי לא ריאלי, ולפעמים מדובר בחברה שחוותה קפיצה אמיתית. בכל מקרה, הדיסקאונט הוא לא עונש - הוא פיצוי על חוסר נזילות ופערי מידע. ככל שהשוק מתבגר, הדיסקאונטים מצטמצמים”.

“מי שמחכה ל־IPO מפספס את הרווח האמיתי”

אחת הדוגמאות ששיף מזכיר היא המשקיעים שנכנסו בחברות כמו CoreWeave, Chime או ServiceTitan בשוק הסקנדרי לפני ההנפקה - וראו את ההשקעה שלהם קופצת בעשרות ואף מאות אחוזים. “מי שמחכה ל-IPO מפספס את הרווח האמיתי,” הוא אומר. “הכסף הגדול נעשה היום לפני שהחברה ציבורית.”

“אנחנו לא רק שדכנים, אנחנו מנהלים תהליך שלם” הוא מתאר את תהליך העבודה של אלפנט כ"מעטפת שלמה": “אנחנו מזהים את הצורך - מצד עובד או משקיע - מבצעים בדיקות בעלות, בוחנים את מדיניות החברה, בונים Data Room, מסננים את המשקיעים, דואגים לניירת, ולפעמים גם לסליקה דרך הנאמן. זה לא שוק מהיר, אבל זה שוק אחראי. עסקה ממוצעת נמשכת חודשיים־שלושה, ובסופה כל הצדדים יודעים בדיוק מה נעשה”.

הוא מוסיף שגם החברות נהנות מהתהליך: “זה מפחית עסקאות לא מוסדרות, מסיר לחץ מההנהלה ומאפשר לה לקבוע מדיניות עקבית. במקום להתנגד לסקנדרי, עדיף לאמץ אותו בצורה מבוקרת. זו הדרך הנכונה לשמר טאלנטים ולהימנע מכאבי ראש משפטיים.”

“AI הוא הקטליזטור והוא ימשיך להיות כזה”

על מגמות הסקטור מוסיף שיף: “אין ספק שעולמות ה־AI תופסים נפח עצום בשוק הסקנדרי. משקיעים רוצים חשיפה לחברות כמו OpenAI, Anthropic ו־xAI, שהן עדיין פרטיות. יש אליהן ביקוש מטורף, והעסקאות כמעט בלי דיסקאונט. זה מראה שהסקנדרי כבר לא רק ‘שוק נזילות’, אלא גם זירת השקעה אסטרטגית שמקדימה את השוק הציבורי”.

כששואלים את שיף האם נראה אי פעם “בורסה למניות פרטיות”, הוא מחייך: “רגולטורית זה מורכב. כדי להיות בורסה אתה צריך שליטה מלאה בסליקה וב־cap table של החברות, וזה לא תמיד אפשרי. אבל תראה לאן זה הולך - יש פלטפורמות עם שקיפות מלאה, עם book של קונים ומוכרים, עם סליקה אוטומטית. אנחנו לא רחוקים מזה”.

בשורה התחתונה. שוק הסקנדרי, שבעבר נחשב לאזור אפור של עסקאות פרטיות, הופך לאחד הצירים המרכזיים של תעשיית ההייטק. הוא מאפשר לעובדים “לפגוש את הכסף” בלי לחכות לאקזיט, לחברות לשמר טאלנטים ולמשקיעים ליהנות מעליית הערך שלפני ההנפקה. “חברות שלא יבינו את זה,” מסכם שיף, “ימצאו את עצמן בנחיתות תחרותית - גם בגיוס עובדים וגם מול השוק. הנזילות כבר הפכה לחלק מהשפה העסקית החדשה.”