ביהמ"ש כפה הסדרי ראייה בין קטין לאמו בניגוד לרצון האב ועמדת גורמי הרווחה
ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
פסק דין תקדימי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הכריע בסוגיה בינלאומית נדירה: מהו הדין שיחול על צוואת אדם בעל אזרחות כפולה, ישראלית וצרפתית, שבחר להוריש את רכושו כולו לאשתו, בניגוד לכללים המחייבים בצרפת להותיר לילדים חלק קבוע בירושה. השופטת הילה
מלר-שלו קבעה כי יש לקיים את הצוואה לפי הדין הישראלי, וכי היא מבטאת את רצונו החופשי של המנוח
זה היה סכסוך משפחתי מורכב שחצה גבולות ויבשות, ועסק בשאלה שאינה רק משפטית אלא גם ערכית: עד כמה יכול אדם לבחור בעצמו למי יותיר את עזבונו, כשהחוק במדינתו האחרת מחייב חלוקה שונה מזו שהוא ביקש בצוואתו. המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, ונדון בפני השופטת הילה מלר-שלו, שהציבה קו מנחה חשוב בתחום דיני הירושה הבינלאומיים. המנוח, אזרח ישראלי וצרפתי שנפטר בצרפת ב-2016, הותיר אחריו צוואה שערך בישראל שש שנים קודם לכן, ב-2010, בפני נוטריון. בצוואה הזו הוא ביקש להוריש את כל רכושו שבישראל לאשתו מנישואיו השניים, מבלי להותיר דבר לבנו מנישואיו הראשונים. בצרפת, לעומת זאת, הוצא לאחר מותו צו ירושה שנקבע לפי הדין הצרפתי, ולפיו חולק העזבון ביחס של 55% לאלמנה ו-45% לבן. זאת בהתאם להוראות הדין בצרפת, המחייבות להשאיר לילדים חלק קבוע בעיזבון - עיקרון המכונה הוראות השריון.
בישראל הגישה האלמנה, באמצעות עו"ד דוד אמסלם, בקשה לקיום צוואת המנוח. הבן, שיוצג בידי עו"ד אסף כהן, התנגד לכך בטענה כי יש להחיל את הדין הצרפתי, וכי צוואת האב מנוגדת לעקרונות המשפט בצרפת. לטענתו, לפי החוק הצרפתי, האב לא היה רשאי להדיר אותו מהעזבון. ואולם האלמנה טענה אחרת: לדבריה, מכיוון שהמנוח היה אזרח ישראלי וערך את צוואתו בישראל, הרי שהוא בחר - במפורש או לפחות במשתמע - שהדין הישראלי יחול על עזבונו. הדין הישראלי, בניגוד לצרפתי, מאפשר חופש כמעט מוחלט בציווי הרכוש לאחר המוות.
השופטת מלר-שלו פתחה את הכרעתה בקביעה שהשאלה העיקרית היא איזה דין חל על צוואת המנוח: "האם הדין הישראלי, כטענת המבקשת, או שמא הדין הצרפתי, כטענת המשיב?". כדי להשיב על כך, נדרש בית המשפט להכריע על פי תקנות האיחוד האירופי בנוגע לדיני ירושה בינלאומיים - תקנה 650/2012UE, הידועה כ"תקנת הירושה האירופית". תקנה זו, שנכנסה לתוקף באוגוסט 2015, קובעת כי ברירת המחדל היא החלת הדין של מקום מושבו האחרון של המנוח, אך מאפשרת חריג חשוב: אדם רשאי לבחור שהדין שיחול על עזבונו יהיה דין מדינת אזרחותו.
הבן טען שלא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית
הבן טען כי מכיוון שהאב היה תושב צרפת בעת פטירתו, הרי שיש להחיל את הדין הצרפתי, וכי לא ניתן לקיים את הצוואה הישראלית. לדבריו, “המנוח היה מנוע מלנשל את בנו מעזבונו בישראל כפי שעשה בצוואתו. עוד הוסיף כי לא הוכח שהאב התכוון לבחור בדין הישראלי, שכן הצוואה נערכה עוד לפני כניסת התקנה האירופית לתוקף". האלמנה השיבה כי התקנה חלה גם על צוואות שנערכו לפני 2015, וכי כוונת המחוקק האירופי היתה לאפשר למצווה לבחור בדין אחר גם אם עשה זאת בעקיפין. לדבריה, “המנוח ביקש להחיל את הדין הישראלי כדי להבטיח שגם נכסי הניידי והדלא ניידי יעברו לבעלות המבקשת”.
- נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
- הצוואה תקפה גם לאחר 50 שנה - אף שהעדים מתו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לצורך הגעה להכרעה בסוגיה, מינה בית המשפט מומחית לדין הצרפתי, עו"ד לורנס בנטולילה, שהגישה חוות דעת מקיפה. בנטולילה, המשמשת גם נוטריון בצרפת, הבהירה כי לפי הדין האירופי החדש, ניתן לזהות בחירה משתמעת של דין גם מתוך לשון הצוואה. “בחירת הדין נובעת גם מלשון הצוואה”, היא הסבירה בעדותה, והוסיפה כי לשון הצוואה של המנוח מצביעה על כך שהתכוון להחיל את הדין הישראלי על נכסיו בישראל. הבן ניסה לערער על אמינותה של המומחית וטען שחוות דעתה מבוססת על דעה אישית בלבד. ואולם השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי עדותה היתה "מקצועית ומהימנה", והדגישה כי בית המשפט נוטה לאמץ את ממצאיו של מומחה מטעמו כל עוד לא הוכח אחרת.
החייב יישאר בביתו עד סוף חייו, והנכס ימומש לאחר מותו
פסק דין יוצא דופן מבית משפט השלום בחיפה קבע כי זכותו של גבר בן 71, הסובל מנכות מלאה, להמשיך להתגורר בדירתו, גוברת על הזכות של נושיו לקבל את כספם באופן מיידי. השופט אפרים צ’יזיק קבע כי הדירה תמומש רק לאחר מותו של החייב, וכי רווחי המכירה יועברו תחילה
לרשות המסים וליתר הנושים, ורק אחר כך ליורשיו של האיש
הדירה הקטנה שבבעלותו של גבר בן 71, הסובל מנכות בשיעור של 100% ואובדן כושר השתכרות מוחלט, נהפכה למוקד מאבק עיקש בין נושים המבקשים לגבות את כספם לבין מי שמנסה להבטיח לעצמו קורת גג ליום-יום. פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בחיפה על ידי השופט אפרים צ’יזיק מציב קו מוסרי ומשפטי ברור: ההגנה על כבודו של אדם קשיש וחסר יכולת גוברת על זכותם של נושים למצות את רכושו במלואו. הפתרון שנמצא - השארת החייב בדירתו עד יום מותו, ורק לאחר מכן מימוש הנכס לשם כיסוי חובותיו - מבטא את רוח החוק וערכיו האנושיים.
החייב, יליד 1954, פנה לבית המשפט כבר ב-2020 בבקשה לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. בבקשתו הוא ציין כי הוא חב לשבעה נושים סכום כולל של יותר מ-1.4 מיליון שקל. בהמשך אושרו נגדו תביעות חוב בסכום כולל של כ-4.7 מיליון שקל, כשחלק הארי של החוב נרשם לטובת רשות המסים - יותר מ-5.5 מיליון שקל לפי נתוני פקיד השומה בחיפה. החייב טען כי מאז שנות התשעים הוא לא מנהל שום עסק עצמאי, וכי מצבו הבריאותי מונע ממנו כל אפשרות להשתכר.
לפי הדו"חות שהגיש הנאמן, עיקר הכנסתו של החייב נובעת מקצבת נכות חודשית בסכום של 6,794 שקל, והכנסתו הכוללת יחד עם בת זוגו הגיעה לסכום של 9,694 שקל בחודש בלבד. לעומת זאת, משק הבית הגיעו לסכום גבוה מעט יותר - כ-10,200 שקל לחודש. המשמעות היא שמשפחתו של החייב מתקיימת בקושי רב, ללא כל נכסים נוספים מלבד דירת מגורים צנועה בת 65 מ"ר שהוא רכש מעמידר ב-2016 תמורת 230 אלף שקל בלבד. מדובר בדירה ישנה בשכונה ותיקה, ששווייה העדכני לפי הערכת הנאמן הוא כ-1.24 מיליון שקל בלבד.
רשות המסים הסכימה
להסיר את השעבוד על הדירה
עם פתיחת ההליכים ב-2021, הורה הממונה על חדלות פירעון כי לא ייקבעו תשלומים חודשיים לקופת הנשייה, נוכח גילו המתקדם ומצבו הרפואי הקשה של החייב. רשות המסים, שהיתה הנושה המרכזית בתיק, טענה כי מדובר בחובות חלוטים בגין שומות ישנות שאינן ניתנות לערעור. עם זאת, לפנים משורת הדין, הסכימה הרשות להסיר את השעבוד שרבץ על הדירה ולקבל את חלקה רק מתוך כספי המימוש, בכפוף לתשלום חוב מובטח בסכום כולל של 580 אלף שקל.
- מחצי מיליון שקל ל-172 אלף: חובות נכה צה"ל הופחתו
- למי שייכים כספי פנסיה שלא הועברו לנאמן בחיי החייב?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במשך תקופה ארוכה ניהלו הצדדים - החייב, הנאמן ורשות המסים - מגעים במטרה להגיע להסדר כולל. החייב ביקש להותיר בידיו את הדירה ולשלם סכום מופחת בתשלומים, אך הנושים סירבו להצעה. השופט צ’יזיק עמד על כך שבית המשפט חייב למצוא איזון בין שלוש תכליותיו המרכזיות של הליך חדלות הפירעון: שיקום החייב ומתן אפשרות לפתוח דף חדש, הגנה על זכויות הקניין של הנושים, ושמירה על אינטרס הציבור בקיום מערכת מסחר תקינה. לדבריו, "הליכי חדלות הפירעון אמורים לאזן בין השאיפה להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים לבין שמירה על יכולתו של החייב להתקיים בכבוד חרף חובותיו".
