באחד מימי החורף התכנסו ארבעת ילדיה של המנוחה שוב סביב שולחן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שנים לאחר פטירת אמם. מערכת היחסים ביניהם, שהתערערה עוד בחייה, נפרשה פעם נוספת אל מול השופטת ריבי לב אוחיון, כשעל הכף עומד גורלו של עיזבון משפחתי שנקלע אל לבו של סכסוך מר בין אחים. בקשה לביטול צו ירושה, בקשה למתן צו לקיום צוואה, והתנגדות לצוואה - כל אלה נשזרו זה בזה ודרשו מבית המשפט להכריע מי מבין גרסאות הצדדים משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה.

פגמים צורניים בצוואה

בנוסף למעורבות, עלו גם פגמים צורניים בצוואה - מספר תעודת זהות שגוי וכתובת שגויה. אף שפגמים כאלה ניתנים לעתים לתיקון, ציינה השופטת כי בהקשר הזה הם מחזקים את התמונה הכללית, שלפיה הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה. לדבריה, "בהינתן כי התרשמתי שהתובעת היתה מעורבת בעריכת הצוואה... יש בכך כדי לחזק המסקנה כי הצוואה אינה מהווה רצונה הכנה של המצווה". אל המארג הזה הצטרפו גם העדויות של בני משפחה שתיארו כיצד החל מ-2009 הם הבחינו בירידה בזיכרון, בלבול ואמירות שמנותקות מהמציאות. המסמכים הרפואיים תמכו בתיאור זה וציינו כי האם סבלה מירידה קוגניטיבית, ושב-2012 נזקקה למטפלת. אמנם העדויות האלה אינן שוללות כשירות באופן חד־משמעי, אך הן שימשו חלק מן התמונה הכוללת שהובילה להלכת "החוטים השזורים": מצבים שבהם כמה עילות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה על גבול הסף, מצטרפות יחד לכדי הוכחה מספקת להשפעה בלתי הוגנת.

הסיפור החל כשלאחר מות האם הוגשה בקשה רגילה למתן צו ירושה, ובה הצהירה הבת, התובעת, כי לא קיימת צוואה. על בסיס זה ניתן צו ירושה שחילק את עיזבון האם שווה בשווה בין ארבעת ילדיה. רק כעבור זמן רב, במסגרת הליך משפטי אחר בין הצדדים, התגלה לפתע מסמך נוסף: צוואה מ-2012, שעל פיה הורישה האם את כל רכושה לבת אחת בלבד, שהיא התובעת. הגילוי הזה חולל תפנית, ובית המשפט נדרש לבחון האם מדובר במסמך תקף או בצוואה שהושפעה מגורמים חיצוניים, ואף נוסחה ונערכה בנסיבות שאינן מאפשרות להעניק לה תוקף משפטי.

בסיום פסק הדין, לאחר בחינה ארוכה של העובדות והעדויות, קבעה השופטת כי הצוואה בטלה וכי אין לקיימה. בכך נדחתה בקשת התובעת למתן צו קיום צוואה, והתקבלה ההתנגדות של האחים. צו הירושה השוויוני, שניתן בתחילה על סמך ההנחה כי לא קיימת צוואה, יישאר על כנו. התובעת חויבה גם לשלם הוצאות בסכום כולל של 40 אלף שקל בתוספת מע"מ. פסק הדין חושף את המתח המובנה במקרים שבהם יורש פוטנציאלי מעורב בצורה משמעותית בעריכת צוואת המצווה. המשפט הישראלי מציב גבול ברור בין סיוע טכני וליווי טבעי של בן משפחה לבין התערבות מהותית בניסוח רצון המצווה. במקרה הזה, העובדה שהתובעת לא רק כתבה את תוכן הצוואה אלא גם יזמה את עריכתה ותיאמה את נסיבות החתימה, הובילה לתוצאה אחת בלבד: בטלות הוראת ההורשה לטובתה.

• ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הדיון שנפרש בפני בית המשפט היה רחב ומורכב, וכלל עשרות מסמכים, עדויות מומחים רפואיים ושני עורכי הדין שהיו חתומים כעדים לצוואה. כבר בראשית פסק הדין ציינה השופטת כי כדי לבטל או לתקן צו ירושה קיים, נדרשות עובדות חדשות שלא היו בפני בית המשפט בעת מתן הצו, וכי הפתח לכך "אינו כפתחו של אולם". אך במהרה התברר שהשאלה המרכזית אינה רק עיתוי הגשת הבקשה, אלא עומקה של המעורבות של הבת בכל שלבי עריכת הצוואה וההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.

למה בכלל אכפת לבית המשפט מי יזם את הצוואה, אם המצווה חתמה עליה?