אחרי 25 שנה - סכסוך הגירושים הגיע לפתרון
במסגרת הסכם הגירושים, נקבע כי האשה תקבל מחצית מהזכויות בנכס. עם זאת, בין הצדדים לא היתה הסכמה לגבי האופן שבו יחושב שווי הנכס. האשה טענה כי יש לחשב אותו לפי ערכו ביום מתן פסק הדין, בעוד שבעלה לשעבר טען כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום הגירושים. לאורך
השנים עלה ערך הנכס באופן משמעותי. האשה טענה כי עליית הערך צריכה להתחלק בין הצדדים, בעוד שבעלה לשעבר טען כי היא שייכת לו בלבד
סכסוך משפטי ממושך, שהחל בשנת 2000 בין בני זוג לשעבר, הגיע באחרונה לסיומו בפסק דין תקדימי ומעניין. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבע כי ילדיה של האשה זכאים למחצית מרכושו של בן זוגה לשעבר, לאחר שהצדדים היו חלוקים סביב השאלה כיצד יש לחשב את שווי הנכס, שעלה באופן משמעותי במהלך השנים.
פסק הדין של השופט ליאור ברינגר ניתן לאחר מאבק משפטי ארוך ומורכב, שכלל דיונים רבים וראיות מגוונות. בית המשפט נדרש להכריע בסוגיות מורכבות, כמו אופן חישוב שווי הנכס, זכויות הירושה של הילדים, והיחס בין הוראות חוק הירושה לבין ההסכמות בין בני הזוג לשעבר.
ילדי האשה זכאים למחצית מהרכוש של בן הזוג לשעבר
בני הזוג נישאו ב-1972 והתגרשו ב-2000. במסגרת הסכם הגירושים, נקבע כי האשה תקבל מחצית מהזכויות בנכס. עם זאת, בין הצדדים לא היתה הסכמה לגבי האופן שבו יחושב שווי הנכס. האשה טענה כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום מתן פסק הדין, בעוד שבעלה לשעבר טען כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום הגירושים. לאורך השנים עלה ערך הנכס באופן משמעותי. האשה טענה כי עליית הערך צריכה להתחלק בין הצדדים, בעוד שבעלה לשעבר טען כי היא שייכת לו בלבד.
בית המשפט קיבל את טענת האשה וקבע כי יש לחשב את שווי הנכס לפי ערכו ביום מתן פסק הדין. בית המשפט נימק את החלטתו בכך ש"יש להביא בחשבון את העובדה ששווי הנכס עלה משמעותית במהלך השנים". בנוסף, בית המשפט קבע כי ילדיה של האשה זכאים למחצית מרכושו של בן זוגה לשעבר. בית המשפט נימק את החלטתו בכך ש"ילדים הם יורשים של הוריהם". השופט ברינגר קבע בפסק הדין שפורסם כי האשה זכאית לשווי הנכס כבר ביום הקרע. ואולם מכיוון שצאצאיו של האיש סירבו לתת לה את הזכויות שמגיעות לה, ומסרבים לעשות זאת עדיין גם כיום - הם חייבים לתת לה את הזכויות המגיעות לה על פי הערך שלהן כיום. השופט קבע בהכרעתו שהשווי של התמורה שיקבלו צאצאי האשה ייקבע על פי השווי הנוכחי, מכיוון שהבעל החזיק בזכויות שלה שלא כדין, ובכך הוא למעשה מנע ממנה להשקיע את הכסף באופן שבו היתה רוצה, אם היא היתה מקבלת את הזכויות בזמן.
- הבעל הרוויח פי 4 - האשה דרשה חלוקת רכוש לא שוויונית
- כשהגירושים פוגשים את ההתחדשות העירונית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
פסק הדין מהווה נקודת מפנה במאבק המשפטי בין בני זוג לשעבר, ויאפשר לצאצאיהם לחלק את רכושם בצורה הוגנת ושוויונית יותר. לדברי השופט, "יש להביא בחשבון את העובדה ששווי הנכס עלה משמעותית במהלך השנים". משפט זה מדגיש את החשיבות של התייחסות לשינויים הכלכליים שחלו במהלך חיי הנישואין ובשנים שלאחר הגירושין.
במקרה אחר, הכריע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בתביעה של גבר שביקש להכיר בזכויותיו במחצית משתי דירות הרשומות על שם אשתו לשעבר, וכן לחלופין דרש כי בית המגורים המשותף יועבר אליו. בני הזוג נישאו ב-1999 וניהלו חיי נישואים שנמשכו יותר משני עשורים. במהלך תקופת נישואיהם, רכשה האשה שתי דירות מגורים שנרשמו על שמה בלבד, ואילו בית המגורים המשותף של בני הזוג נרשם על שם הבעל. עם פרוץ המשבר ביחסים, החלו הצדדים בהליכי גירושים, שבמהלכם עלתה מחלוקת משמעותית בנוגע לזכויותיהם בנכסים שנצברו במהלך הנישואים. הבעל טען כי אף שהדירות נרשמו על שם האשה בלבד, הרי שבפועל היתה כוונת שיתוף ספציפית בנכסים האלה. לדבריו, במהלך חייהם המשותפים הם ראו בדירות אלה חלק מהרכוש המשותף, ולכן יש לראות בהן רכוש השייך לשני הצדדים. בנוגע לבית המגורים המשותף, טען הבעל כי מכיוון שהבית רשום על שמו בלבד, אין לאשה זכויות בנכס הזה, ולכן יש להורות על העברת הזכויות בו אליו באופן מלא.
- 1.אנונימי 19/02/2025 11:01הגב לתגובה זואולי הם בכלל לא היו צריכים להתגרש
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
אושר: רוקחים בחוזה אישי יוכלו להגיש ייצוגית נגד לאומית
השופטים בבית הדין הארצי לענייני עבודה קבעו כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שבמחלוקת יוכרעו לטובת הרוקחים, והביעו חשש מה"פרקטיקה המכבידה" שמחייבת אישור מנהל לכל תשלום נוסף, ועלולה להוביל חלק מהעובדים להימנע מהבקשה. ההליך עשוי להשפיע על מאות עובדים בענף
הרוקחות, ואולי אפילו בתחומים נוספים
באולם בית הדין הארצי לעבודה בירושלים שררה אווירה דרוכה כשניתן פסק הדין שעשוי לשנות את כללי המשחק עבור רוקחים המועסקים בחוזים אישיים בקופות החולים. השופטים, בראשות הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, קיבלו את ערעורם של קבוצת רוקחים נגד קופת חולים לאומית וקבעו כי ניתן לנהל תובענה ייצוגית גם כשמדובר בעובדים בחוזה אישי. ההחלטה לא רק פותחת פתח להליך ייצוגי, אלא גם מבהירה באופן חד משמעי לקופות החולים ולמעסיקים גדולים כי הם מחויבים להבטיח תנאי העסקה הוגנים לכלל עובדיהם.
במרכז ההליך עמדה סוגיה שנשמעת שולית לכאורה אך נוגעת בליבת זכויות העובדים: תגמול עבור שירות שניתן מעבר לשעות המשמרת. הרוקחים טענו כי הם נדרשים לא אחת להישאר לאחר סיום המשמרת או להגיע באופן מיוחד כדי לתת שירותים מצילי חיים, אך הם לא קיבלו שום תמורה אוטומטית עבור הזמן הנוסף הזה. בהתאם למדיניות הנהוגה בלאומית, כך נטען, עליהם לפנות למנהל הישיר בבקשה לאישור תשלום - פרקטיקה שלטענתם מרתיעה עובדים מלדרוש את זכויותיהם. בית הדין הארצי התייחס לכך במלים חדות בפסק הדין שפורסם. לדברי השופטים, "הפרקטיקה של דרישת אישור מנהל כתנאי לקבלת שכר בגין עבודה בפועל היא פרקטיקה מכבידה, העלולה ליצור אפקט מצנן ולהרתיע עובדים מלעמוד על זכויותיהם".
פסק הדין מתאר כיצד המערערים, קבוצת רוקחים המועסקים בחוזים אישיים ולא במסגרת ההסכמים הקיבוציים, ביקשו לאשר תביעה ייצוגית בגין אי-תשלום גמול עבור עבודה מעבר לשעות שנקבעו להם. בית הדין האזורי דחה בתחילה את הבקשה, לאחר שקבע כי לא התקיימה עילת תביעה משותפת וכי כל מקרה יש לבחון לגופו. בערעור שהגישו הרוקחים נטען כי מדובר בשיטה מערכתית הפוגעת בכל העובדים, ולכן הדרך הייצוגית היא הדרך ההולמת. השופטים בבית הדין הארצי קיבלו את עמדתם, והדגישו בהכרעתם כי, "האפשרות הסבירה היא ששאלות המחלוקת יוכרעו לטובת הקבוצה, ולכן מן הראוי לאפשר בירור בדרך ייצוגית".
אין מניעה לאחד את ענייני הרוקחים להליך אחד
בנימוקיהם עמדו השופטים על החשיבות הציבורית של בירור ההליך. לדבריהם, "ההליך הייצוגי הוא כלי חשוב לאכיפת זכויות עובדים במקומות שבהם קיים קושי אינהרנטי לעובד הבודד לעמוד על שלו". עוד הם הוסיפו כי העובדה שמדובר ברוקחים בחוזה אישי אינה שוללת את האפשרות לאחד את ענייניהם להליך אחד, בייחוד כשהטענה נוגעת לפרקטיקה אחידה של המעסיק. בפסק הדין אף צוין כי חיזוק להגשת תובענה ייצוגית טמון בהיבט ההרתעתי. "קיימת חשיבות להבהיר למעסיקים כי אין הם רשאים להתנות תשלום שכר בעבודה בפועל באישור בדיעבד של מנהל, באופן העלול לפגוע בעובדים ולהשאירם ללא תמורה על טרחתם", קבעו השופטים.
המשמעות המעשית של ההחלטה רחבה: מאות רוקחים המועסקים בחוזה אישי בקופת חולים לאומית, ואולי גם בקופות האחרות, יוכלו להצטרף להליך ולתבוע גמול רטרואקטיבי עבור שעות עבודה נוספות. בכך מסיר בית הדין את המחסום שהיה קיים עד כה בפני עובדים בחוזה אישי, שלעתים נמנעו מהגשת תביעות מחשש להשלכות אישיות. "החשש מפני תיוג כבעייתיים או מפני פגיעה ביחסי העבודה הוא מוחשי", כתבו השופטים בהכרעתם, "וההליך הייצוגי נועד לאפשר בירור קולקטיבי שיגן על העובדים מפני חשיפה אישית".
