אם יש נושא שרוב המשקיעים מסכימים עליו, הוא שהאיום המשמעותי על שוקי המניות והכלכלה בשנת 2012 מגיע מכיוון אירופה. לאחר היכרות קצרה עם כלכלת הגוש אירופי ומבט על תשואות האג"ח של מדינות מובילות ביבשת, אין צורך להסביר מדוע רואים באירופה כאיום מרכזי.

לעומתה ארה"ב יורדת מהכותרות בהקשר של סיכון, ובעיותיה מעט נשכחות. יחד עם זאת, אין להמעיט במצבה של הכלכלה הגדולה בעולם. ארה"ב עברה משבר חריף לפני 3 שנים ועדיין מתקשה להתאושש ולהאיץ את צמיחת הכלכלה.

מאז תחילת המשבר פעל הבנק המרכזי בארה"ב במהירות ובנחרצות בכדי לחזור ולהציג צמיחה. הבנק, בראשותו של בן ברננקי, ביצע מספר פעולות. המשמעותיות שבהן היו הורדת הריבית לרמה אפסית, ושתי תוכניות תמריצים שהזרימו למשק מאות מליארדי דולרים. מטרת הפעולות היתה לשמור על יציבות הבנקים והורדת הריביות במשק. אם כך, מדוע לאחר 3 שנים ארה"ב עדיין שקועה בצמיחה חלשה, אבטלה שמסרבת לרדת ומחירי נדל"ן שממשיכים לדשדש לאחר צניחה חדה?

הרי כסף, אחד מהמרכיבים העקריים לעידוד הכלכלה, יש בשפע ואפילו בזול. 2 הנתונים שמבהירים לנו את המצב בו שרויה ארה"ב הם ה-1M ומכפיל הכסף. זה הראשון, מייצג את כמות המזומנים ופקדונות העובר ושב בידי כלל המשק. בהגדרתו אינו מתייחס לרזרבות בידי הבנקים, מאחר וכסף זה אינו משתתף במחזור הפעיל. אם כך M1 הוא למעשה כמות הכסף במשק.

מכפיל הכסף הוא היחס בין כמות הכסף במשק לבין הרזרבות בידי הבנקים. על פי מכפיל הכסף ניתן לדעת מה היכולת, או הרצון, של הבנקים להלוות כספים. לדוגמה, המשמעות של מכפיל כסף 2 היא כי על כל תוספת של דולר 1 בכמות הכסף במשק, הבנק מלווה 2 דולר.

כאשר בוחנים את 1M ומכפיל הכסף כיום, רואים תמונה שונה מבעבר. ב-50 השנים האחרונות סיפקו הבנקים אשראי עד קרוב למה שאפשרה להם הרגולציה, בהתאם לכך מכפיל הכסף עמד על רמות של 1.5-3. מצב זה השתנה באופן חד מאז תחילת המשבר, מכפיל הכסף ירד לרמה נמוכה מ-1. לעומת זאת, נוספו למשק האמריקני קרוב לטריליון דולר, דבר שהוביל לעלייה משמעותית בכמות הכסף במשק 1M.

העלייה של 1M היא לרוב בשורה טובה למשק, האפשרות של הבנקים לספק אשראי גדלה, יש יותר כסף נזיל וזול, שסביר שיופנה לצריכה והשקעות שיתורגמו בסופו של דבר לצמיחה. אך כיום לא זה המצב. לבנקים יש את האפשרות להלוות, אך אין להם את הרצון. כפי שניתן לראות, כמות הכסף גדלה בצורה משמעותית, אך במקום לספק אשראי למשק הבנקים מעדיפים לשמור את הכסף אצלם. על כל עלייה של דולר 1 בכמות הכסף, הבנקים מלווים 0.8 דולר בלבד. ניתן להסיק מכך כי אם בעבר מכפיל הכסף היה נתון שעוזר לבחון את היכולת של הבנקים להלוות כספים, כיום מכפיל הכסף משקף לנו את הרצון של הבנקים להלוות.

בתחילת המשבר עיקר הבעיה נבע מחשש של משיכת כספים מאסיבית וחדלות פירעון של לווים. לכן היה זה טבעי כי בנקים יעדיפו לחזק ולהגדיל את הרזרבות ולעצור אשראי חדש. מאז קריסת ליהמן ברדרס עברו למעלה מ-3 שנים, ניתן לומר כי ארה"ב מתאוששת באיטיות מהמשבר, ולמרות זאת הבנקים עדיין לא חידשו את אספקת האשראי למשק באופן שמתקרב לשנים קודמות.

אחת הסיבות שגרמו לכך היא רגולציה ומבחני לחץ שהבנקים נאלצים לעבור מאז פרוץ המשבר בכדי לבחון את יציבותם, אך זו לא העיקרית. הסיבה המרכזית היא אמון. עדיין קיים חשש בקרב מקבלי ההחלטות בבנקים לספק אשראי חדש, בתנאיי השוק הקיימים הם לא מוכנים לקחת את הסיכון בתמורה לתשואה.

ככל הנראה תוכניות תמריצים נוספות לא הן שיתרמו להמרצת הכלכלה. ע"פ הנתונים ניתן לראות כי תוכניות התמריצים שכבר הופעלו בעבר, עדיין לא הסתיימו, הן עדיין כאן. הכסף שהוזרם עד כה עדיין נמצא בידי הבנקים ובפיקדונות. בכדי שהכסף שכבר הוזרם יתורגם לצמיחה, יש למצוא את הדרך לגרום לכסף לעבור מהבנקים והפקדונות להשקעות וצריכה. אך לשם כך דרושים שינויים פיסקליים עמוקים יותר שצריכים להגיע מתוך מדיניות מסודרת. אבל כרגע הפוליטקיאים עסוקים יותר בהכנה לקראת הבחירות הקרבות, מאשר במציאת פתרון לבעיות הכלכלה.