בכירי הכלכלנים בארה"ב מזהירים: "המיתון כבר כאן"
בשבוע שעבר פורסמו מספר נתוני מאקרו אשר גרמו למשקיעים, כמו גם לממשל האמריקני להבין כי לא העריכו נכונה את היקף המשבר. "הכלכלה האמריקנית נמצאת במיתון", ציין היום דייוויד רוזנברג, כלכלן ראשי במריל לינץ'.
"דו"ח התעסוקה שהתפרסם ביום שישי שעבר הכריז באופן רשמי על קיומו של מיתון", הוסיף רוזנברג. בעוד דבריו של רוזנברג תואמים את דעות כלכלני וול סטריט, השאלות המרכזיות כעת הן: עד כמה עמוק היה המיתון וכמה זמן הוא ימשך?
במהלך סוף השבוע ציין מרטין פלדסטיין, כלכלן באוניברסיטת הארוורד שנחשב לבכירי הכלכלנים בארה"ב, כי הוא מאמין שקיים סיכוי הגדול מ-50% למיתון בארצות הברית, השנה. יש לציין כי פלדסטיין הוא חבר בועדת הכלכלנים האקדמיים, הקובעת בדרך כלל מתי המיתון מתחיל ומסתיים.
הדולר צנח בשנת 2007 ב-8.3%, ובכך השלים ירדה דו שנתית, כתוצאה ממשבר הסאבפריים ושלושת הקיצוצים הרצופים בשיעור הריבית. בד בבד, מחירי האנרגיה, בנוסף, למחירי המזון לחצו את רמת האינפלציה מעלה.
בראיון שנערך ב-15 לנובמבר, 2007, הציע רוג'רס למשקיעים למכור את הדולר ואת הנכסים התלויים בדולר. היום הגיב כי הוא מתכוון לרכוש את היין היפני ואת הפרנק השוויצרי בעוד מטבעות חוץ אחרים ממשיך להיחלש.
"מיתון זה הולך להיות אחד הגרועים ביותר שראתה ארצות הברית, זאת כתוצאה מהסיבות הרבות להיווצרותה", כף אמר גורו ההשקעות ג'ים רוג'רס, יו"ר Rogers Holdings. " אני מקווה שעד סוף השנה הנוכחית כל נכסי יהיו מחוץ להשיג ידו של הדולר הנחלש", הוסיף רוג'רס.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
